Categories
גרמניה דמות אדם המאה ה20 עץ צעצוע מכאני

מפצח אגוזים

מפצח אגוזים

מפצח אגוזים |1903| עץ | Erich Kleinhempel | גרמניה.

מוצג במוזיאון הלאומי הגרמני Germanisches Nationalmuseum בעיר נירנברג, גרמניה.

Spacemen

Nutcracker | 1903| Wood | Erich Kleinhempel | Germany.

Displayed at the Germanisches Nationalmuseum in Nuremberg, Germany.

מפצחי אגוזים “אנושיים” מגולפים בעץ היו מוצר אייקוני באיזור גרמניה עוד מהמאה ה15, לרוב בדמות של חייל, מאופיינים בלסת גדולה (להכנסת האגוז) ובידית גדולה בחלקם האחורי.

בשנת 1816 כתב  א.ת.א. הוֹפְמָן הסופר הגרמני מהבולטים בזרם הרומנטי. את היצירה  “מפצח-האגוזים ומלך-העכברים

בשנת 1892 הסיפור עובד והולחן לבלט המפורסם של צ’ייקובסקי.

Categories
Uncategorized דמות אדם

צלם אדם | גישות עיצוביות שונות בצעצועים דמויי אדם

צעצועים פיגורטיביים הם כלי לסיפור סיפורים- הם מאפשרים משחק בסיטואציות מחיי היום יום, בחינה והמצאה של סיטואציות בדיוניות ושחזור אירועים שקרו. לכן, באופן טבעי, אחד הדימויים העתיקים ביותר בנמצא כאשר מדובר בצעצוע פיגורטיבי, הוא מה שהיה נוכח ומשמעותי ביותר בשגרת חיי האדם- האדם עצמו.

ניתן ללמוד המון על חברה מתוך התבוננות באופן שהיא בוחרת לייצג את דמות האדם. בבחינת צעצועים דמויי אדם המיועדים למשחק ילדים- ניתן ללמוד לא רק על המצב הנתון בחברה אלא גם על הערכים אותם נהוג היה להנחיל לילדים.

צעצועים דמויי אדם מתקופות שונות | מוזיאון הצעצועים, פראג, צ'כיה
צילום: שלומי איגר

לעומת ציורים ופסלים שנעשו לצרכים פולחניים, אסתטיים או סמליים, בצעצועים דמויי אדם נכנסים שיקולים עיצוביים נוספים הקשורים לאופי המשחק הרצוי בהם, למוטיבציה לקרבם ככל שניתן למציאות, לתפיסת הגוף הראוי והנכון, ערכים כגון צניעות ושלל מגבלות ואילוצים כלכליים וטכנולוגיים המשתנים בין התקופות והתרבויות.

קיימות המון צורות משחק אשר משלבות את דמות האדם בהן כצעצוע: משחק בבובות מיניאטוריות בבית בובות, סידור כוחות של חיילי משחק ברחבי החדר, טיפול מתמשך בבובת תינוק בגודל אמיתי, בניית סצנת קרב של גיבורים מסרט מצוייר וכו’ המשותף להן הוא השימוש בדמות האדם כדי לספר סיפור, פרטי או כללי ככל שיהיה.

בקטע זה אנסה לערוך סקירה של כמה גישות עיצוביות לדימוי דמות האדם בצעצועים, לאו דווקא באופן כרונולוגי ותוך התייחסות שטחית יחסית לצורות המשחק השונות אשר על חלקן אכתוב יותר בפירוט בקטעים נפרדים.

בסקירה הזו לא אתייחס לצעצועים ובובות בדמות תינוק, שכן לדעתי מדובר בדימוי שונה מעט מזה של האדם הבוגר ולא אתייחס לסוגיה המורכבת והמרתקת של המשמעויות המגדריות של דמות האישה בצעצועים אשר ראויה לדיון נפרד בפני עצמה.

סקיצה לצעצוע פח מכאני | סוף המאה ה19-תחילת המאה ה20| מוזיאון הצעצועים מינכן
צילום: שלומי איגר

בספר Kahun, Gurbob, and Hawara אשר פורסם ב 1890 מתאר הארכיאולוג ויליאם מתיו פלינדרס פטרי (William Matthew Flinders Petrie) ממצאים אשר מצא בחפירותיו באל-לחון שבמצריים אשר מיוחסים לשושלת ה12.

בין הממצאים הוא מתאר דמויות משחק בדמות אדם עשויות חרס ובובות עץ מפותחות בעלות צירים נעים.

הממצא של פטרי הוא אחד הממצאים העתיקים בעולם של צעצוע בדמות אדם.

צעצועי החרס שמצא (אשר מלבד דמויות אדם כללו גם דימויים של חיות נוספות כמו חזירים, תנינים ו”מפלצות אחרות” כפי שכינה אותם בספרו) מתארים גוף אדם גס מאד- כמעט צללית, ללא מפרקים נעים ובתנוחה נוקשה מאד, ללא גפיים בולטים מן הגוף.

במקביל אליהם, כאמור, מציג פטרי בספרו צעצועים אשר הוא מכנה בובות, עשויים מעץ, צבועים ומקושטים ומורכבים מבחינה מכאנית- בעלי גפיים נעים. פטרי מתייחס בספרו לקישוט ולתסרוקות של הבובות ותוהה האם ניתן ללמוד מהן משהו על האופנה של אנשי השושלת ה12 ובעיקר על תלבושות הילדות.

איורים מתוך הספר
W. M. Flinders Petrie
Kahun, Gurob, and Hawara
London Kegan Paul, Trench, Trubner, and Co., 1890
VIII- איורי בובות עץ בעלות מפרקים וצעצוע דמוי אדם מחימר

ניתן היה להניח שההבדלים הבולטים ברמת המורכבות בין שני סוגי הצעצועים הללו נובעים אך ורק מההבדלים בטכנולוגיה וחומר הגלם אבל ברצוני להציע צורת התבוננות אחרת ולהסתכל על שני סוגי צעצועים דמויי אדם עתיקים אלו כשני אבות טיפוס לצעצועים דמויי אדם אשר מופיעים לכל אורך ההיסטוריה- צלמית האדם הגושנית, הגסה והסטטית אל מול בובת האדם המפורטת בעלת המפרקים הנעים.

כאלף שנים אחרי, גישה שונה מאד לבובה בעלת מפרקים נעים ניתן לראות ביוון בשרידים מהתקופה הגיאומטרית. בובות חרס בדמויות נשים אשר נמצאו באיזור אתונה מעוצבות בסגנון המזכיר קדרות- מה שגורם לחלק המרכזי של גופן להיראות ככד או פעמון. בהתאמה- רגלי הבובות תלויות מתוכן כענבלים באופן המאפשר להן לנוע בחופשיות.

צילום: שלומי איגר
בובות חרס מהמאה ה10 לפני הספירה
Kerameikos Archaeological Museum, Athens

רמת ההפשטה בבובות היווניות הללו גבוהה הרבה יותר מאשר בבובות העץ המצריות ונראה שהטכניקה וחומר הגלם הכתיבו את הסגנון. אולם, בניית בובת אדם מחרס אינה מחייבת יצירה של דימוי מופשט כפי שניתן לראות כעבור כחמש מאות שנים בבובות המשחק דמויות האדם שהיו לצעצוע נפוץ מאד ביוון. רמת הפירוט והמורכבות בבובות המכאניות אשר נמצאות מאותה תקופה היא גבוהה ביותר, הצירים העדינים והדקיקים מדגישים את החשיבות שראו מעצבי הצעצועים היווניים בשמירה על מבנה הגוף הריאליסטי וטשטוש הסממנים המכאניים אשר מאפשרים את תנועת הגפיים.

בובה קורינטית | המאה ה-10 לפנה״ס | 450-480 לפנה״ס | התקופה הקלאסית | טרקוטה | יוון
מוזיאון ישראל, ירושלים
צילום: שלומי איגר

הגוף החרוט

ההבדל בין בובות החרס ה”פעמוניות” המופשטות לבין בובות החרס המכאניות המפורטות הוא לדעתי אינו הבדל טכני שקשור ביכולת של היוצר, אלא מציג שתי תפיסות עיצוביות- באחת מכתיב חומר הגלם את טכניקת העבודה והטכניקה (קדרות במקרה זה) באה לידי ביטוי בגימור הסופי ואינה עוברת טשטוש. ובגישה השנייה הדימוי המקורי מתעלה על חומר הגלם ודוחק את סממני הטכנולוגיה מחוץ לדימוי.

המקרה של בובות החרס הפעמוניות אינו יוצא דופן ברמת ההפשטה שלו. צורות חרוטות או גליליות משמשות לייצוג גוף האדם בצעצועים במקרים רבים. הטכנולוגיות העתיקות והיעילות ליצירת חרוטים וגלילים (כמו החריטה והקדרות) בשילוב עם התכונה האבולוציונית של רגישות המוח האנושי לצורות וצלליות המזכירים דמות אדם יצרו בתרבויות שונות ובתקופות שונות דימוי מופשט של גוף אדם גלילי או חרוט לרוב אפילו חסר גפיים.

בובות הקוקשי היפניות הן דוגמה מוכרת לצעצוע דמוי אדם חרוטי אשר סגנונו נוצר ככל הנראה בתקופת אדו של יפן (1600 – 1868) הבובות במקור היו עשויות עץ בחריטה, הן חסרות גפיים וצלליתן היא גוף גלילי עם ראש גדול מחובר אליו.

אותה צורה גלילית אשר נוצרה כתוצאה מהטכנולוגיה התקבעה כצורתן של הבובות וכיום ניתן למצוא בובות קוקשי עשויות פלסטיק אשר לכאורה יכלו לקבל כל צורה אך הן נשארו מופשטות וגליליות.

מקרים דומים ניתן למצוא במקומות רבים במזרח אירופה (כמו למשל בובת המטריושקה הרוסית) ובכל מקום בו חריטה בעץ היתה טכנולוגיה נפוצה.

בובת קוקשי, צילום: ויקפדיה, נחלת הכלל

מקרה דומה ומאוחר הרבה יותר של צעצוע דמוי אדם גלילי ומופשט אשר עבר מתעשיית העץ לתעשיית הפלסטיק ניתן לראות במותג Little People של פישר פרייס- הדמויות הקטנות, אשר נוצרו בשנת 1950 התחילו את דרכן כדמויות חרוטות בעץ עם אביזרים נלווים כמו בתים ומכוניות עשויים פלסטיק. בשנת 1968 השתנו הדמויות לדמויות פלסטיק אך המבנה הגלילי והראש הכדורי האופייני להם השתמרו כמו גם שיטת ההתממשקות האופיינית להם עם הרכבים והרהיטים אשר התאימה היסטורית לחיבור בין עץ חרוט לפלסטיק. בשנות השמונים אגב, עברו הדמויות שינוי בעיצובן ומשיקולים שונים שהעיקרי בהם הוא שיקול בטיחותי ומשפטי הורחבו הדמויות באופן משמעותי עד לקוטר התואם את תקני הבטיחות של התקופה לצורך הימנעות מחנק או בליעה. שינוי דרסטי נוסף בעיצובן התרחש בשנות התשעים אשר הרחיק אותן לחלוטין מהמראה החרוט המסורתי.

Little People
צילום: שלומי איגר

מלבד טכנולוגיות ותפיסות עולם, מהשינויים שעברו הדמויות של פישר פרייס ניתן ללמוד על כוח נוסף שהצטרף בעשורים האחרונים לעיצוב הדימוי בצעצועים, הכוח הזה הוא עולם התקינה ומכוני התקנים. חברות ביטוח וארגוני בריאות מגדירים ומזקקים את ההגדרה ואת הגבולות של צעצועים. משפטנים ורופאים דנים בנושאים השייכים לעולם העיצוב ונכנסים לדקויות וניואנסים עד לרמת הדימוי עצמו. בגלל הייחודיות והנבדלות של דימוי גוף האדם מדימויים אחרים, במקרה זה, מתמודד המחוקק עם שאלות תרבותיות וחברתיות בהתייחסו אל הדמות ואברי גופה באופן מפורש ובנפרד משאר הצעצועים הזוכים להתייחסות כללית המתייחסת לנתוניהם הפיזיים ותפקודם בלבד.

מתוך התקן האירופי EN71
צילום: שלומי איגר

דמויות אדם גליליות הן דוגמה להפשטה קיצונית ומינימליסטית של דמות האדם בצעצוע הנובעת מתוך שימוש בטכנולוגיית ייצור מסורתית. אך גם בצעצועים מורכבים יותר, בעלי גפיים ומפרקים ניתן לראות רמות הפשטה שונות אשר מביאות לידי ביטוי את אופיו של חומר הגלם ואופיה של הטכנולוגיה גם ללא מסורת מוקדמת.

דמויות הפליימוביל תוכננו ועוצבו בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים על ידי הנס בק לחברת ברנדשטטר. הדמויות בעלות יכולת תנועה, ראש מסתובב, ידיים הנעות בנפרד וזוג רגליים הנעות יחד.

אחד המאפיינים הבולטים בעיצוב המופשט של הדמות הוא התאמתה לייצור בפלסטיק. בשונה מעיצובי דמויות אשר בהם ההפשטה מבוססת על מסורת ייצורית עתיקה כלשהי, הדמויות שעיצב בק מתוכננות, מותאמות ומבוססות על תעשיית הפלסטיק. חליצת התבניות, עובי הדופן, שיטת החיבור וההפרדה הצבעונית, כל אלו יוצרים יחדיו את העיצוב המופשט והצבעוני בדמויות הפליימוביל. מהתבוננות בפטנט שלהם שהוגש בשנת 1973 ניתן לראות את תמצית החשיבה הפלסטית- תעשייתית שיוצרת את דימוי האדם האייקוני.

איורים מתוך הפטנט הראשון של פליימוביל

דמויות פליימוביל משנות השמונים
צילום: שלומי איגר

ושוב, לעומת הגישה הייצורית והסגנונית בעיצוב דמויות הפליימוביל, מגמות שונות, אשר נותנות עדיפות לדימוי על פני הטכנולוגיה נמשכו גם הן במהלך השנים ומצאו את דרכן לתעשיית הפלסטיק הנוחה והסלחנית לדימויים ריאליסטיים.

הגוף המורכב- שילובי חומרים

במאה ה19 היו נפוצות בגרמניה ובהולנד בובות עץ שנקראות “בובות יתדות” או “בובות הולנדיות”. הבובות, בגדלים שונים, היו בנויות במבנה מקובל של טורסו בעל ראש מקובע וגפיים נפרדות המחוברות אל הגוף בצירים. ה”בובות ההולנדיות” לא שונות למעשה מבובות העץ העתיקות שמצא פטרי בחפירותיו במצריים.

בובות הולנדיות במוזיאון הצעצועים בפראג
צילום: שושי איגר

כמו שניתן לראות לאורך כל ההיסטוריה- האתגר ביצירת צעצוע דמוי אדם “ריאליסטי” או מרובה פרטים הוא נושא התנועה והחופש המפרקי. לא משנה באיזה חומר גלם מעוצבים אברי הגוף, ועד כמה הם מפוסלים “נכון” מבחינה אנטומית- המפגש בין הגפיים לגוף ונקודות המפרקים הם נקודת ה”כשל” של העיצוב המנסה לחקות את המציאות. כשמתבוננים בבובות הפעמוניות מיוון, בבובות ההולנדיות או בדמויות הפליימוביל ניתן להבין עד כמה גבוהה רמת ההפשטה שלהם ועד כמה רחוקים המכאניקה והמבנה שלהם מזה של הגוף האנושי. רגלי ה”עינבל” התלויות והגפיים הנוקשים המנותקים מן הגוף מנוגדים לחלוטין למבנה הרציף, הגמיש במידה והנוקשה לפרקים של הגוף החי.

אחת הדרכים המקובלות ליצירת אותה מפרקיות תוך שמירה על אשליית הגוף הרציף היא הסתרת המבנה המכאני תחת בגדי בד, אשר מתנועעים בגמישות ובטבעיות ומסתירים גוף מפרקי, מחולק, הבנוי לרוב מחומרים שונים- חומרים קשים לשמירת הצורה (בדומה לעצמות) ורכים ליצירת תנועה.

המהפכה התעשייתית והיכולת לייצר חפץ אחד אשר רכיביו עשויים במלאכות שונות והשימוש בבגד להסתרת המפרקים יצר צעצועים דמויי אדם במבנים מורכבים ובעלי הפרדה ברורה בין החלקים ה”טכניים” הנסתרים לבין האיברים הגלויים- ראש, ידיים ורגליים- אשר זכו להתייחסות וטיפול שונים.

דוגמה להתייחסות השונה לאיברים הנראים והנסתרים ניתן לראות למשל בבובת עץ בריטית מהמאה ה18.

בובה בריטית | 1700-1720| מוזיאון הילדות, לונדון
© Victoria and Albert Museum, London

הבובה העשויה עץ מגולף בגימור מלוטש וצבוע. היא בנויה ממבנה ראשי של טורסו בעל ראש אליו מחוברים ארבע גפיים. האיברים החשופים החיצוניים לבגד מטופלים בקפידה רבה ומתארים דימוי מציאותי של דמות אישה- פנים מגולפים וצבועים, שיבוץ של זכוכית בעיניים ופאה עשויה שיער על הראש. כך גם החלק הנראה של היד- מלוטש ומגולף כולל כף יד מפורטת וציפורניים צבועות לק. החלק המוסתר של היד לעומת זאת עשוי נייר (המאפשר גמישות ותנועת היד) ומחובר אל הכתף בסיכה. הרגליים, בעלות צירי עץ מכאניים באגן ובברכיים, מוסתרות גם הן על ידי השמלה.

לטורסו של הדמות, אגב, יש מותניים צרות ביותר המותאמות למחוך אותו לבשה הבובה.

עקרון דומה ניתן לראות גם בבובה משנת 1870 המוצגת במוזיאון הצעצועים בנירנברג, בה מפרקי הכתף והאגן עשויים עור.

בובה | 1870| מוזיאון הצעצועים, נירנברג
צילום: שלומי איגר

גישה אחרת, מורכבת יותר מבחינה חומרית ניתן לראות בטכניקה ליצירת בובות המכונה “מוצ’מן” (Motschmann)  בובות מסוג זה, עשויות מחומר קשיח )לרוב פורצלן) בשילוב עם טקסטיל או נייר תפור ליצירת המפרקים והגמישות. החלקים הקשיחים בבובות המוצ’מן הם הראש, מחובר לחזה, אגן, כפות ידיים וכפות רגליים. הפיכת מרכז הגוף (בטן וגב) לרכים מאפשרת תנועות גוף “טבעיות” יותר. השיטה קרויה על שם ממציא גרמני בשם קריסטוף מוצ’מן אשר רשם פטנט על בובה כזו בשנת 1857. בפועל, הטכניקה והמבנה של הבובות האלו, מקורו ביפן ובובות יפניות כאלו הוצגו ב”תערוכה הגדולה” בלונדון כבר בשנת 1851 (הפטנט של מוצ’מן הוא בכלל על קולות דיבור שהבובה עשתה אבל המבנה המכאני התקבע כמשויך אליו.)

בובת מוצ'מן גרמנית | 1860-1870| מוזיאון הילדות, לונדון
© Victoria and Albert Museum, London

בובות מפרקיות בטכניקות שונות מתקופות שונות| מוזיאון הצעצועים, נירנברג
צילום: שלומי איגר

כמאה שנה מאוחר יותר, תעשיית הפלסטיק המפותחת אפשרה יצירה של דמויות אדם מפרקיות תוך שימוש בחומר אחד וצמצום הנוכחות של המפרקים המכאניים. היכולת של יצירת צורות מורכבות ומדויקות בטכניקות כמו ניפוח ויציקה והשליטה ברמת הגימור, במרקמים ובגוון, יצרו צעצועים דמויי אדם ריאליסטיים מאד המנסים להתחקות אחר המציאות בין אם היא המציאות האנטומית או מציאות פנטסטית כמו דמות הקומיקס “בילד לילי” הגרמנית משנות החמישים שהיתה הדימוי לבובה אשר לימים היוותה את ההשראה לבובת הברבי.

בובות הברבי הראשונות משנות החמישים והשישים| מוזיאון הצעצועים, מינכן
צילום: שלומי איגר

בילד לילי והברבי שייכות לג’אנר של בובות המכונות “בובות אופנה” שמקורו עוד בבובות הביסק במאה ה19. בובות האופנה הן בובות אשר הדגש בהן הוא נושא הלבוש והן עשויות לרוב בדמויות של נערות ונשים. הג’אנר עצמו מעלה שאלות רבות וקשור לסוגיה הבעייתית והמעניינת של דימוי גוף האישה בצעצועים בו אעסוק בנפרד אך ברמת העיצוב- בובות האופנה עם כל ההקשר התרבותי שלהן והעובדה שהן מתארות אידאל נשי יצרו רף מאד גבוה לרמת הפיגורטיביות והריאליזם שנדרשה להן. בעיון בפטנטים שרשמה חברת “מאטל” הבעלים של בובת הברבי ודומותיה לאורך השנים ניתן לראות בבירור כיצד המעצבים והממציאים מאתגרים את תעשיית הפלסטיק ומותחים את גבולות התכנון תוך שילוב טכנולוגיות, הוספת רכיבים פנימיים, תפיסות שונות של צורת ההרכבה ושלל מחברים, הכל במטרה להגביר את אמינות הדימוי על ידי עשייה של שני דברים הסותרים זה את זה: הגברת טווח התנועה תוך טשטוש נקודות התורפה- המפרקים.

איורים מתוך פטנט של חברת מאטל| 2004

הבובות המפרקיות המורכבות והסתרת המפרקים בבדים אינם נחלתן של בובות אופנה בלבד.

בשנות השישים חברת “האסברו” יצאה לשוק עם בובה מפרקית, מורכבת וריאליסטית בדמות חייל בשם G.I.JOE

הבובה, אשר יוצרה במקביל באנגלייה תחת המותג ACTION MAN התפתחה במקביל לבובות הברבי ודומותיהן, תוך מאמץ של המעצבים והממציאים לפתח טכניקות חדשות ומשוכללות להגברת התנועתיות והריאליסטיות של הדמויות.

לימים הג’אנר של בובות “קרביות” המיועדות לבנים הפך ל”דמויות הפעולה” (אקשן פיגרס).

איורים מתוך הפטנט של האקשן מן משנות השישים וצילום מהאריזה
הדגשים הם על הפיצ'רים העובדים בדמות- מפרקים, תנועה אחיזה, הבעה
צילום האריזה:
© Victoria and Albert Museum, London

ככל שהשתכללה תעשיית הפלסטיק, דמויות הפעולה “נפטרו” מחלקי הבד והטקסטיל (שנתפסו אולי מתאימים יותר למשחק של ילדות בבובות האופנה) והלבוש מצא את מקומו מפוסל וסטטי על גבי הדימויים המורכבים, מסייע הרבה פעמים לטשטש או להסתיר את המכאניות של המפרקים.

באטמן | 1997
צילום: שלומי איגר

עיצוב דמויות הפעולה בפלסטיק והכלת הבגדים בצעצוע עצמו מתאים לאופיין האיורי והמוגזם של הדמויות המבוססות לרוב על דימויים מאוירים מעולם הקומיקס והאנימציה. גם סגנון הלבוש המבוסס הרבה פעמים על ביגוד צמוד, טקסטילים עתידניים והדגשת המבנה האנטומי השרירי של הגוף התאים למעבר לפלסטיק.

הגוף המכאני

בדיוק כמו בדוגמאות בבובות העץ והחרס, גם בפלסטיק ניתן לראות בבירור שתי גישות שונות וקיצוניות, אשר אינן תוצאה של מגבלה טכנולוגית- ההפשטה המתמסרת לחומר הגלם (בדומה לפליימוביל) אל מול המאבק בחומר תוך סגידה לדימוי.

מלבד היכולת לעצב דימויים ריאליסטיים- תעשיית צעצועי הפלסטיק הולידה אסתטיקה ודימויים חדשים לעולם הצעצועים אשר יצרו בין השאר צורות חדשות ומופשטות לדימוי גוף האדם.

משחק הלגו הדני, משנות הארבעים הוליד איתו עולם אסתטי חדש של קוביות פלסטיק צבעוניות. העולם המפוקסל והזוויתי לא התאים לדימויים רכים כמו גוף האדם ובשנת 1975 יצרו לגו את “איש הלגו” (Minifigure)הראשון אשר היה, ברוח עולמו, גס, מופשט וגיאומטרי. לאנשי הלגו הראשונים לא היו תוי פנים ולא מפרקים, הם היו סטטיים לחלוטין. בשנת 79 כאשר יצאו בלגו עם דמויות מורכבות יותר- בעלות תוי פנים פשוטים וגפיים זזים- המבנה הקובייתי והמופשט נשמר. בעולם הפלסטיקי הגיאומטרי של הלגו הדמות האנושית משמרת את התכונות המכאניות ואינה מנסה לטשטש אותן.

אנשי הלגו הראשונים| 1975
צילום: ויקיפדיה:
https://en.wikipedia.org/wiki/File:Three_Lego_minifigures_(original_style).jpg

בדומה ללגו, צעצועים רבים נוספים שומרים על הדימוי הפלסטיקי המכאני. הדמויות האנושיות של משחק ההרכבה SEVA בנויות ממערכת מפרקים מורכבת אך הפרופילים של חלקי הגוף השונים הם ריבועיים ותואמים את המציאות המכאנית בה מתרחש המשחק.

דמות משחק | שנות האלפיים | פלסטיק מוזרק | צ'כיה
צילום: שלומי איגר

הגוף הגושני- מונובלוק

בחזרה לממצאים של פטרי ממצריים העתיקה- כמו בובות העץ המפרקיות שהוא מצא אשר ניתן לראות בהן אבטיפוס קדום לבובות הברבי ודמויות הפעולה, הצעצוע הנוסף שחפר הוא אותה דמות אדם מחרס, גסה וגולמית ללא כוונה להיות בובה מכאנית גם הוא צורת צעצוע אשר חוזרת על עצמה לאורך כל ההיסטוריה בחומרים וטכניקות שונות.

The Petrie Museum of Egyptian Archaeology, University College London.
דמות אדם בעלת פנים עשויים בצביטה. חלק מאוסף צלמיות עתיקות מתקופת הממלכה התיכונה שנמצאו באל-לחון במצריים וזוהו על ידי האגיפטולוג פלינדרס פטרי כצעצועים

הצעצוע הגושני, הסטטי, מתאים לצורת משחק ב”רזולוציה נמוכה” יותר. במשחק המספר סיפור אנושי גדול בעל משתתפים רבים יש צורך ב”ניצבים”. אחת התופעות האנושיות המשוחקות יותר היא המלחמה, אשר הולידה המון צעצועים ומשחקים, וכמובן את דימוי “חייל הצעצוע”.

בגלל אופי המשחק (ואופיין של מלחמות) חיילי צעצוע צריכים להגיע בכמות גדולה. בדומה לניצבים בסרט, תפקיד דמות האדם היחידה היא לרוב יצירת אוירה כחלק מקבוצה גדולה. הצורך בייצור דמויות אנושיות בכמויות גדולות ובמחיר סביר הוליד חיילי צעצוע מחומרים וטכניקות שונים.

מלבד מלחמות, צעצועי אדם קטנים וסטטיים משמשים למשחק בסצינות “גדולות” כגון חיי כפר, פארק שעשועים וכו’.

במאה ה19 חיילי נייר מודפסים היו פתרון זול וצבעוני ליצירת סצינות קרב היסטוריות, מורכבות ומאוירות בפירוט בעלות ייצור סבירה. לעתים היו מגיעים החיילים המודפסים אפילו לא חתוכים והילדים היו גוזרים אותם כחלק מהפעילות.

חפיסות חיילי נייר | המאה ה19 | מוזיאון הצעצועים במינכן
צילום: שלומי איגר

במקביל, גרסה איכותית ועמידה יותר של החיילים השטוחים, היתה חיילי הפח הצבועים ביד. גם חיילים אלו נועדו להיות סטטיים מה שאיפשר למאיירים להעמידם בתנוחות קיצוניות. טכניקות עיבוד פח כגון כיפוף וכבישה הוסיפו מימד נפחי מעט לחיילים השטוחים.  

חיילי פח צבועים | מוזיאון הצעצועים במינכן
צילום: שלומי איגר

בתחילת המאה ה20 הוסכם על סטנדרט לקנה המידה של חיילי הצעצוע וגובה דמות הגבר המבוגר נקבעה ל33מ”מ. הדבר איפשר ליצרנים שונים לייצר דמויות ואביזרים נוספים לעולם חיילי הצעצוע באופן שהשתלב נכון בקנה המידה.

שיטה נוספת לייצור דמויות מפורטות וזולות היא כמובן היציקה. יציקות של עופרת ובדיל, ובהמשך יציקה והזרקה של פולימרים איפשרו לייצר דמויות נפחיות ומפורטות.

חייל בדיל | באדיבות שלומי אזולאי
צילום: שלומי איגר

חיילי הצעצוע, אשר היו מוצר פופולרי גם בקרב מבוגרים, הגיעו לעיתים קרובות בצורתם הגולמית, ללא צבע וסביבם התפתחה תעשייה שלמה של צבעים וחומרי יצירה להשלמת הדימוי.

החיילים, שבמקור נועדו להיות צבעוניים התקבעו בתודעה התרבותית כמונוכרומטיים, וכיום, הדימוי של חייל הפלסטיק הירוק הפך לדימוי אייקוני בעולם הצעצועים.

חיילי פלסטיק | המאה העשרים
צילום: שלומי איגר

צעצועים דמויי אדם הם תופעה ייחודית של חפץ שימושי שמטרתו היא ייצוג דמות האדם.

לאור הסגנונות והגישות השונים בייצוג הדימוי הטעון הזה מעניין להתייחס דווקא לדמיון בין הגישות ולמאפיינים העקביים.

הפיתוחים הכמעט אובססיביים בתחום התנועה והריאליזם אשר החלו בבובות העץ והחרס בעת העתיקה ונמשכים ברצף עד ימינו בבובות הברבי ובובות הפעולה מעידים על הסקרנות והפליאה ממורכבות הגוף האנושי. חשיבות התנועה בבובת משחק מדגישה את חשיבותה של שפת הגוף האנושית וחשיבות התנועה והיציבה כחלק ממערכת הסמלים והדימויים במשחק. מאידך, דימויי האדם המופשטים והמכאניים המופיעים לכל אורך ההיסטוריה מראים כמה מעט מספיק כדי ליצר בדמיון דימוי אנושי ועד כמה רגיש וסלחן המוח לדימוי האדם. הדימויים הגושניים, הסטטיים, החיילים והניצבים הם אולי דוגמה ליכולת לראות תמונה מורכבת ומרובת משתתפים כסיפור אחד המורכב מפרטים רבים.

מלבד הצדדים היפים, ההומניים וההומוריסטיים שמבטאים צעצועים אלו, מטבע הדברים, המשחק בדימוי האדם איפשר תופעות כגון אלימות, גזענות ושוביניזם אשר באו לידי ביטוי בצעצועים אלו וביטאו את רוח התקופה והתרבות בה נוצרו. לנושאים הללו ולחלוקה המגדרית הנהוגה בין צורות המשחק אתייחס בקטעים נפרדים.

בובת ילדה |פלסטיק בניפוח | שנות השישים (?)| שוק הפשפשים, יפו
צילום: שלומי איגר

Categories
Uncategorized דמות אדם

צעצועים בשואה

מתוך ששה מליון היהודים שנרצחו בשואה כמיליון וחצי היו ילדים. כמעצב צעצועים, כנכד לארבעה ניצולי שואה, וכמי שמתעניין בתרבות ילדים, המחשבה על תופעת הילדות על רקע זוועות השואה מחרידה ומסקרנת אותי.

לפני כשנה נפגשתי עם יהודית ענבר, שמילאה את תפקיד מנהלת המוזיאונים ב’יד-ושם’ וכן אצרה את התערוכות “אין משחקים ילדותיים” ו”כוכבים בלי שמיים”, במטרה לשמוע וללמוד ממנה על תופעת הילדות, הצעצועים והמשחקים בזמן השואה.

עוד טרם הפגישה ידעתי שיש ליהודית ידע רב בנושא והנחתי שאצא מהפגישה עם תובנות ומידע רבים. אך במהלך השיחה הבנתי שהסיפור הגדול מבחינתי הוא לא הצעצועים המוצגים בתערוכה אלא המסע והמחקר שעברה יהודית בהקמתה, והתובנות אליהן הגיעה, תובנות שחלקן מאתגרות את תפיסת הזיכרון ואופן ההצגה של השואה בכלל ושל הילדות בה בפרט. כמו במקרים אחרים גם במקרה זה נראה שעולם תרבות הילדים, שנחשב הרבה פעמים לשולי או זניח בחקר ההיסטוריה, מהווה למעשה חלון מרתק עם פרספקטיבה ייחודית אל האירועים ובמקרה זה, אל הזוועה.

סבתי, זמרה קמינסקי לבית רביצקי אשר שרדה את השואה כילדה וכנערה צעירה
עם אמה: אטקה לבית קון ואביה: פייביש. שניהם נספו בשואה

הקשר של יהודית עם יד ושם החל בשנת 1994 כאשר נתבקשה להכין את הפרוגרמה הרעיונית לקומפלקס החדש של המוזיאון. באותה תקופה למוזיאון ביד ושם לא היה אוסף רשמי של חפצים פיזיים, והחפצים הספורים שכן היו אוחסנו בארכיון ולא הוצגו.

יד ושם היה בשנים האלו, מוזיאון מפורסם ומבוקר מאד אך סבל מתצוגה מיושנת ובלויה. המוזיאון, שהוקם על ידי ניצולים, היה מבוסס כמעט לחלוטין על תצלומים וסיפר למעשה את סיפורם של הנאצים. המוזיאון סיפר “מה עשו ליהודים” ולא “מי הם היו”. בתכנון הפרוגרמה החדשה ביקשו המחדשים לספר את הסיפור היהודי, סיפור הקורבנות והניצולים, ולא את הסיפור הנאצי. אחד הקשיים לעשות זאת היה המיעוט בחומרים ויזואליים ומוזיאליים המספרים סיפור זה. זאת מכיוון שסיפורים וטקסטים לא מהווים חומרים מוזיאליים, ותצלומים מהשואה ברובם המוחלט, מצולמים מנקודת המבט הנאצית, כך שהצגת היהודים בתצלומים לא התאימה לרצון לספר את הסיפור היהודי. בשל זאת הפכו החפצים של הקורבנות והניצולים לחומרים שיכולים לספר את הסיפור מנקודת המבט הרצויה. מתוך הבנה זו החלה העבודה על האוסף, ויהודית ביקשה מחביבה פלד-כרמלי ז׳ל להצטרף לצוות אגף המוזיאונים, ולהיות אחראית על הנושא.

בובת חרס של הילדה מריה אייזן-לשטינסקה מגטו ורשה
מתוך קטלוג התערוכה "אין משחקים ילדותיים", מוזיאון יד ושם
אוסף החפצים, אגף המוזיאונים, יד ושם

יהודית החלה להתמקד בצעצועים מהשואה בשנת 1996, כאשר באותה שנה הוקדש יום השואה לנושא הילדים, והיא נתבקשה להכין תצוגה בנושא. מלבד ספרים המספרים את סיפוריהם של ניצולים אשר היו ילדים במהלך השואה, נמצאו בארכיון רק שני פריטים שמייצגים ילדות או משחק: משחק מונופול מגטו טרזין ובובה לבושה בבגדי פסים אודותיה לא היה כמעט מידע. למעט פריטים אלה שנחשבו די סתמיים רווחה הגישה כי אין צעצועים ומשחקים מתקופת השואה. תפיסה זו לא הייתה מקובלת על יהודית. “הבנתי שלא יכול להיות שאין צעצועים. פשוט לא יכול להיות. נכון שהילדים נרצחו, זה מספר מטורף מליון וחצי. באותן שנים זה היה המספר של כל הילדים בישראל. אבל עדיין, ילדים משחקים.”

היא החלה לפנות לניצולים אשר היו ילדים בזמן השואה, ושאלה אותם האם יש בידיהם צעצועים או זכרונות על צעצועים מתקופה זו לצורך הגדלת האוסף והמחקר. התגובות לשאלה של יהודית היו שליליות, ניצולים הגיבו באי נוחות לשאלה הזו ולפעמים אפילו בכעס. יש שהתייחסו לעיסוק בנושא כפגיעה בזכר השואה.

לאט לאט החלה להתגבש אצל יהודית תובנה לגבי ייחודם של הניצולים הילדים לעומת המבוגרים. “הסיפור של הילדים בשואה שונה מאד מהסיפור של המבוגרים. הילדים בשואה היו עד הגטו, אח”כ הם לא היו, הם נרצחו. אלו ששרדו הם כאלה שהיו במסתור, לרוב לבד, או במקרים בודדים עם בן משפחה. הילדים האלו לא היו במחנות, לא לבשו בגדי פסים, הם הרבה פעמים לא הבינו בדיוק מה מתרחש. הם לא יכלו לראות את התמונה הכוללת.”

הנרטיב הישראלי בנוגע לשואה היה בעיקר מחנות הריכוז, הסלקציה, בגדי הפסים, הזוועות של מנגלה. רוב הניצולים-הילדים לא מצאו את עצמם בסיפור הזה ולא הרגישו חלק ממנו. יהודית נתקלה בניצולים- ילדים שאפילו לא תפסו שהמונח “ניצולי שואה” חל עליהם.

בובת מריונטה שנעשתה על ידי יאן קליין בן ה14והמורה ולטר פרוינד בגטו טרייזנשטאט
מתוך קטלוג התערוכה "אין משחקים ילדותיים", מוזיאון יד ושם
השאלת בית טרזין, קיבוץ גבעת חיים איחוד

העיסוק בצעצועים הציף פער זה- צעצועים, שנחשבים לעיתים בטעות כמותרות, שמתקשרים בתודעה שלנו לילדות מאושרת, לשמחה, לפנאי, לא התאימו לנרטיב השואה. ניצולים-ילדים רבים התביישו בפער בין הסיפור האישי שלהם לבין הנרטיב הכללי, והזכרונות שלהם אשר כללו משחק וצעצועים רק הגבירו את הבושה ואת מוסר הכליות.בין הסיפורים הרבים יהודית זוכרת מקרה של אשה שביקרה בתערוכה ופרצה בבכי מול אחת התמונות. בתמונה נראית ילדה מטופחת, עם צמות, עומדת, עם בובה כמעט בגודל שלה. האשה שזיהתה את עצמה בתצלום כאבה את העובדה שהיה לה טוב, שאהבו אותה במסתור בו חיה בשואה. “זה הציף בה את “הטרגדיה” שהיה לה טוב בשואה. אמרתי לה ‘זה בסדר גמור, אהבו אותך, רואים שאהבו אותך, את מטופחת, יש לך בובה גדולה, זה בסדר, מותר לך להכיר בזה שלמרות הסיטואציה הנוראית ושכל המשפחה נרצחה, לך היה טוב'”.
היה חוסר יכולת להכיל את המורכבות בסיפורים של הילדים שחיו במסתור, לעיתים בתנאים טובים, לכאורה “מחוץ” לאירוע, לצד עובדת היותם בין הקורבנות הקשים ביותר של השואה.
ככל שהמשיכו לחקור ולשאול, הנושא של הצעצועים והילדות הפסיק להיות טאבו מצד הניצולים, וככל שהצטברו החומרים- חפצים וזכרונות, נוצרה לגיטימציה והחלו לזרום עוד ועוד צעצועים, תמונות וזכרונות של משחקים וצעצועים.

דובון של קטי ברגר שברחה עם הוריה מטרנסילבניה לסיביר
מתוך קטלוג התערוכה "אין משחקים ילדותיים", מוזיאון יד ושם
אוסף החפצים, אגף המוזיאונים, יד ושם

הטאבו סביב העיסוק בנושא לא נותר רק בצידם של הניצולים. גם למוזיאון עצמו קשה היה בהתחלה לקבל את העיסוק בנושא שנתפש כ”לא רציני” או אפילו “קליל” ו”שמח” בנוף הקודר והרציני שיוצר מוזיאון שואה. ניגוד זה והעיסוק בתחום שנחשב ל”חדש” בתיעוד וחקר השואה, הביא לתובנות חדשות ולראיה חדשה של הנושא. כשהתערוכה החלה להתגבש ולהתפתח יצרה יהודית קשר עם המעצב חנן דה-לנגה לצורך עיצובה. חנן הציע מיד שהתערוכה תהיה צבעונית. יהודית שהכירה את המוזיאון שהיה כולו שחור ולבן נטתה לשלול את הרעיון. התערוכה הצפויה, שמשכה בלאו הכי תשומת לב שלילית בשל נושאה, לא תוכל להיות גם צבעונית. עם זאת לאחר מחשבה נוספת היא חזרה בה.
“ישנתי על זה יומיים והבנתי שהוא ממש צודק. השואה הייתה בצבע, השואה לא הייתה בשחור לבן. השואה קרתה בתרבות המערבית, בצבעים. בזה שעושים את זה בשחור ולבן זה למעשה מאפשר לנו להתנתק. הילדים חיו כמו היום, הם הכירו את מיקי מאוס, כבר היה את הסרט שלגייה ושבעת הגמדים של דיסני, הם חיו בצבע, אוושוויץ היה בצבע”. דרך הבחירה העיצובית של חנן, הגיעה יהודית לתובנה תכנית רחבה יותר בנוגע להצגת השואה בכלל והצגת ילדים בשואה בפרט. הבחירות הנועזות יצרו תערוכה בולטת וחריגה לאותה תקופה בנוף של יד ושם ובכלל בנוף מוזיאוני השואה.

מה שהיה צפוי להיות תצוגה קטנה בנושא ילדות המוצגת במשך שלושה חודשים, תפח לתערוכה גדולה אשר נשארה למשך תשע עשרה שנים.

כרזת הסרט 'שלגייה ושבעת הגמדים' של וולט דיסני, 1937

התמונה שהצטיירה מהתערוכה הייתה הפוכה ממה שחשבו עד אז: כל הילדים שיחקו. בכל סביבה, מסתור ובכל מצב. בין אם בצעצועים ומשחקים “פורמליים” ובין אם בצעצועים מאולתרים, מכל חפץ או חומר, ואפילו בוץ. יהודית מספרת על ניצולה שכתבה על כך שבהתחלה היו לה את הבובות שלה, כשלקחו לה את הבובות היא שיחקה עם סיכות הראש כאילו היו בובות, כשכבר לא היו לה סיכות, היא ציירה על האצבעות פרצופים וכשלא היה לה במה לצייר, היא שיחקה בראש, בדמיון.

אחד מראשי החימר שפיסלה דבורה קורליאנדצ'יק במחנה העבודה ליבניץ-גרץ
מתוך קטלוג התערוכה "אין משחקים ילדותיים", מוזיאון יד ושם
אוסף החפצים, אגף המוזיאונים, יד ושם

אחת התובנות החשובות של יהודית בנוגע לצעצועים היא כי הם שימשו בעיקר כאמצעי הישרדות, כאשר ההנאה והמשחק היו המטרה המשנית. היא טוענת כי במקרים מסויימים תפקידם של המשחק והצעצוע היה חשוב יותר אפילו ממזון. התכונה ההישרדותית של הצעצוע פעלה בכל מיני רבדים. “הצעצועים יכלו לייצר נתק מהסביבה הקשה בה חיו הילדים כי הם יצרו עולם עם חוקיות משלו, הם יכלו לייצר רגעים של שמחה שהיא קריטית להישרדות, מצד שני, במקרים מסוימים כמו במקרה של טרזין (בהתייחסות למשחק מונופול מגטו טרזיינשטאט. ש.א) זה דווקא יוצר סדר בעולם האמיתי.”

משחק מונופול, אוסף יד ושם, תרומת דן גלס ומיכה גלס
מתוך קטלוג התערוכה "אין משחקים ילדותיים", מוזיאון יד ושם
אוסף החפצים, אגף המוזיאונים, יד ושם

המונופול מטרזיינשטאט הוא כאמור אחד משני החפצים הראשונים מתחום הילדות שהיו בארכיון יד ושם ואשר מהם בעצם התחיל האוסף. המונופול ניתן לארכיון על ידי האחים מיכה ודן גלס אשר היו ילדים בגטו טרזיינשטאט. במסגרת המחקר בנושא גילתה יהודית שהמונופול הוא פרט מתוך ייצור סדרתי של המחתרת בטרזיינשטאט. בטרזיינשטאט היו סדנאות גרפיקה בהן עסקו יהודים בייצור והפקת חומרים לצרכי הנאצים. בסדנאות אלה יצרו באופן מחתרתי גם חומרים גרפיים עבור היהודים ובין השאר יצרו את משחק המונופול הזה עבור הילדים. הילדים בטרזיינשטאט גרו בנפרד מההורים בבתי ילדים. הם למעשה היו סגורים ולא ידעו איך נראה המקום ואיך הוא מתנהל. משחק המונופול משרטט למעשה תמונה של הגטו- היכן נמצאים ההורים, איפה המאפייה, ואיפה בית הסוהר.

זו דוגמה מאד ברורה למשחק אשר מעבר לתפקידו הבידורי שימש כנשא של אינפורמציה, בנה לילדים תמונה של המציאות ונתן להם שייכות לעולם. בבית טרזין קיימת גרסה נוספת של המונופול, צבועה ביד, כך שאפשר להבין שהוא שימש גם כלוח ליצירה לילדים הקטנים יותר.

משחק מונופול, אוסף יד ושם, תרומת דן גלס ומיכה גלס
מתוך קטלוג התערוכה "אין משחקים ילדותיים", מוזיאון יד ושם
אוסף החפצים, אגף המוזיאונים, יד ושם

עדויות לקיומם של צעצועים ומשחקים בסיטואציה קיצונית ואכזרית כמו השואה מלמדות אותנו לאו דווקא על התנאים שבהם חיו הילדים, אלא על חשיבות המשחק והצעצוע והיותם חלק בלתי נפרד וכורח המציאות בסביבה של ילדים.

לכאורה, משחק אינו צורך חיוני כמו מים ומזון אבל בשונה ממה שמקובל לחשוב, ובהינתן שאלו מתקיימים, הצורך במשחק ובצעצוע מופיע לא הרבה אחריהם. בסביבה האכזרית של השואה התקיימו צעצועים ומשחקים גם כאשר התנהגויות תרבותיות וחפצי צריכה אחרים כבר נעלמו.

‏מתובנותיה של יהודית עולה מסר אוניברסלי והוא כי צעצועים ומשחקים אינם מותרות או רווחה, אלא צורך קיומי והישרדותי שיווצר באופן טבעי, בדומה אולי לשפה, בכל תנאי סביבה שיאפשרו אותו. כמו התנהגויות אנושיות נוספות שהתגלו במלוא עוצמתן נוכח הזוועות שביצעו הנאצים, משחקים וצעצועים ליוו ילדים ונוצרו על ידיהם כחלק בלתי נפרד מאנושיותם גם בחשיכה הגדולה ביותר שידעה האנושות, בין אם בדרכם אל הגאולה או בדרכם אל המוות.

בובת שוטר יהודי מגטו טרייזנשטאט
מתוך קטלוג התערוכה "אין משחקים ילדותיים", מוזיאון יד ושם
אוסף החפצים, אגף המוזיאונים, יד ושם

לזכרם של
משפחתו של סבי שמואל איגר
אמו בת שבע
אביו זלמן
אחותו דבורה
אחיו משה
אחותו אסתר
אחותו פרומית
משפחתה של סבתי שרה איגר לבית מורר
אמה מאשה
אביה חנן
אחיה אליעזר
משפחתו של סבי יוסף קמינסקי בן אלכסנדר
אמו שרה-שושי
אחיו אפרים
אחיו אברהם
ומשפחתה של סבתי זמרה קמינסקי לבית רביצקי
אמה אטקה לבית קון
אביה פייביש

אשר נרצחו בשואה

Categories
גרמניה דמות אדם דמות רובוט המאה ה20 פלסטיק

חייזרים

חייזרים

חייזרים |1926| פולימר | אלסטולין, האוסר | גרמניה.

מוצג במוזיאוני צעצועים במינכן ובנירנברג.

Spacemen

Spacemen | 1926| Polymer| Elastolin, Hausser | Germany.

Taken at toy museums in Munich and Nuremberg

Categories
דמות אדם דמות רובוט המאה ה20

רובוטים

יצורים דמויי אדם מעשה ידי אדם הופיעו בתרבויות שונות ובתקופות שונות במיתולוגיה, באגדות ובהקשרים פולחניים. מפסלים חיים ביוון ובמצריים העתיקות דרך הגולם מפראג והמפלצת של ד”ר פרנקשטיין, דימוי זה הצית את דמיונם של אנשים מאז ומעולם וככל שהתקדמה הטכנולוגיה הלך הדימוי והשתכלל.

מקור המונח “רובוט” (robot) הוא במילה הצ’כית “Robota” שמשמעותה “עבודת פרך” והוא נטבע לראשונה על ידי המחזאי הצ’כי קרל צ’פק (Capek,Karel) במחזה בשם “R.U.R” שכתב בשנת 1920.
המחזה מתאר מפעל (“Rossum’s Universal Robots”) המייצר עבדים מלאכותיים במטרה לפטור את האנושות מהעבודות הפיזיות.

המילה כיום משמשת לתיאור של מכונה אוטומטית מונחית תוכנה אך בתרבות הפופולרית, במדע הבדיוני ובשפת היום יום ממשיכה המילה לתאר יצורים מלאכותיים דמויי אדם.

צעצועי רובוטים, פסל הגולם מפראג וברקע בובות ברבי, מוזיאון הצעצועים במינכן, גרמניה. צילום: שלומי איגר

חוקר הקולנוע פרופסור ג’יי פי טלוט טוען כי דמוי האדם המלאכותי, רובוט על כל צורותיו, הוא למעשה הדימוי הנפוץ והחשוב ביותר במדע הבידיוני, המופיע מראשית הז’אנר ועד ימינו, ומייצג (על פי טלוט) את המפגש בין האדם לטכנולוגיה, מה שלמעשה עומד בליבו של הז’אנר.

יותר מכך מציע טלוט כי דמות הרובוט- היא אמצעי דרכו ניתן לבחון את השינוי ביחס של האדם למדע, לטכנולוגיה ואפילו לעצמו.

עולם המדע הבדיוני כמו עולם הפנטזיה והאגדה הוליד שלל דימויים אשר עובדו והתגשמו בדמות צעצוע. בשונה מעולמות ספרותיים אחרים, המדע הבדיוני מתאר (לרוב) עולמות עתידניים, רוויים בטכנולוגיות, נשקים וכלי תחבורה אשר קל להבין את תרגומם המהיר לתחום הצעצועים.

כיום ישנם סוגים רבים של צעצועי רובוטים והדימוי מפוצל לכוונים שונים, בקטע זה אני מתייחס לצעצוע הרובוט ה”קלאסי”- האיש המכאני, המכונה האנושית.

לאחר מלחמת העולם השנייה פעלה ארצות הברית לשיקום הכלכלה היפנית, אחד האמצעים המרכזיים היה שיקום התעשייה. הדבר נעשה על ידי העברת תעשיות לא רווחיות הדורשות כח אדם רב ליפן. בין תעשיות אלו היתה תעשיית הצעצועים. צעצוע הרובוט הנחשב לראשון הגיע בשנות הארבעים מאותה תעשייה מתפתחת אשר הפכה לימים לחוד חנית בתחום של צעצועי רובוטים ורובוטיקה בכלל.
הצעצוע הוא הרובוט הצהוב “ליליפוט” אשר אופייני לתעשיית צעצועי הפח היפנית של אותן שנים.

“ליליפוט” היה צעצוע בעל מנגנון מתיחה הנע על שתי רגליים. ההליכה המגושמת שלו שמאפיינת את שיטת תנועה זו התאימה לדימוי הקובייתי והמכאני בשונה מצעצועי קפיץ מאותה תקופה אשר תיארו דמויות אנושיות או חיות.

ליליפוט, שנות הארבעים, יפן
. מוזיאון הצעצועים נירנברג, גרמניה. צילום: שלומי איגר

צעצוע הרובוט האייקוני הבא שיוצר ביפן היה “The Atomic man” שיוצר ככל הנראה בשנת  1949 וניתן כמתנה בכנס מדע בדיוני בניו יורק בשנת 1950. באופן אירוני ומטריד האיור על אריזת הצעצוע הוא הרובוט, ענק, הולך בין בניינים קטנים בעיר המכוסה בענן המזכיר אולי פטרייה גרעינית.

צעצועי הרובוטים היפניים הצליחו בארצות הברית והחל משנות החמישים גם התעשייה המקומית החלה לפתח ולייצר צעצועי רובוטים משלה.

אחד הרובוטים האמריקאיים הראשונים והפופולריים היה רוברט הרובוט של חברת Ideal Toy מניו יורק– רובוט פלסטיק מכאני הפועל על סוללות, אשר היה משוכלל בהרבה מצעצועי הקפיץ. אחד המאפיינים הייחודיים שלו היה שהוא היה “מדבר”.

“I am Robert Robot, Mechanical Man. Ride me and steer me where ever you can, I am robert Robot, Mechanical Man”.

רוברט הרובוט, שנות החמישים, ארה"ב.
מוזיאון הצעצועים במינכן, גרמניה. צילום: שלומי איגר

במקביל יוצרו בארצות הברית צעצועי רובוטים פופולריים רבים כמו Z-Man, Robot Dog, Big Max ועוד.
הרובוטים האלו ליוו את התפתחות הטלוויזיה שהביאה איתה שלל סדרות מדע בדיוני אשר הציתו את דמיונם של הילדים ששיחקו ברובוטים, ניהלו ביניהם קרבות וחלמו להיות חזקים ו”משוכללים” כמו האנשים המכאניים.

המדע הבדיוני הפופולרי המשיך לצבור תאוצה ובשנת 1956 יצא לאקרנים הסרט “הכוכב האסור”
(Forbidden Planet) בבימויו של פרד מ. ווילקוקס אשר הביא לעולם את “רובי הרובוט” שהפך לאחד מצעצועי הרובוטים האייקוניים הפופולריים ביותר (ויתכן גם שאחד הצעצועים אשר זכו להכי הרבה חיקויים)

הרובוט הבנוי במבנה המזכיר חליפות אמודאים ישנות תורגם בקלות לצעצוע מכאני. המבנה הגס והמפרקים הגדולים התאימו במיוחד ליצירה של צעצוע מכאני וחופת הזכוכית השקופה תורגמה לחופת פלסטיק שיצרה מראה עשיר ומשוכלל.

צעצועי רובי הרובוט, מוזיאון הצעצועים במינכן. צילום: שלומי איגר

רובי הרובוט במוזיאון הילדות בלונדון, אנגליה. צילום: שלומי איגר

גם שיגורה של הספוטניק בשנת 57 ומירוץ החלל תרמו לפופלריות של המדע הבדיוני ותוצריו הנלווים. האסתטיקה של חלליות, רובוטים, רכבי חלל וטילים נכנסה לחדרי הילדים בארצות הברית ובברית המועצות והפכה לחלק אינטגרלי מעולם הילדות.

המעבר מרובוטי פח לרובוטי פלסטיק יצר סיטואציה מעניינת בה העיצובים ניסו לתת לצעצועי הפלסטיק אופי מתכתי, זה נעשה בעיקר על ידי שימוש בגיאומטריות פשוטות כמו קובייה או גליל, משטחים ישרים, ריבוי של סימני חיבור מדומים כמו חריצים, פתחים, ברגים וניטים אשר פוסלו בחומר ללא צורך אמיתי וכמובן שימוש בפיגמנטים מטאליים.

אלמנטים נוספים כמו אנטנות, פנסים, פתחים דמויי כונסי אויר ועוד כיסו את הרובוטים כדקורציה או ליצירת מאפיינים קריקטוריסטיים כמו השימוש הנפוץ בצורות דמויות פנסים ליצירת עיניים.

מאפיין נוסף של צעצועי הרובוטים משנות השישים עד השמונים הוא השפעתם מתעשיית מוצרי האלקטרוניקה הביתיים- לרובוטים רבים היה מסך דמוי טלויזיה בבטנם (לעיתים עם הקרנה נעה על המסך) והם עוטרו בשעונים, כפתורים ופקדים אשר נתנו להם אופי של מכשיר משוכלל, הרבה בהשפעת המחשבים אשר התפתחו במקביל. האייקון הקובייתי ועמוס הסממנים המכאניים, לעיתים עד כדי גרוטסקיות, אפיין את דמויות הרובוטים לאורך העשורים הבאים.

רובוט פלסטיק, מוזיאון הצעצועים במינכן, גרמניה
אנטנות, פנסים, כונסי אוויר ומבערים ברוח תעשיית החלל האמריקאית
צילום: שלומי איגר

רובוטים, השמאלי יוצר ביפן בשנות השבעים, מוזיאון הצעצועים באנטליה, תורכיה
שעונים, כפתורים ומסך בהשפעת מוצרי אלקרוניקה
צילום: שלומי איגר

במהלך השנים התפתח דימוי הרובוט ונעשה מורכב. יצירות מדע בדיוני חדשות, סדרות טלויזיה וחברות צעצועים הרחיבו את היריעה ואת ההגדרה ונוצרו שלל משפחות רובוטים חדשות אשר באו לידי ביטוי בתעשיית הצעצועים.

מאפיינים רבים כמו האופי המתכתי, צינורות, קפיצים וכו’ חזרו על עצמם בצעצועים השונים כמו גם השפעות מובהקות מעולם עיצוב הרכב ותעשיית החלל אשר התפתחו במקביל.

Mild Girl
רובוט | שנות השמונים | יפן
צילום: שלומי איגר

רובוט על שלט וסוללות | שנות השמונים או התשעים | יפן
צילום: שלומי איגר

רובוט | 2000+ | הזרקת פלסטיק ומנכנון מכאני | סין
Hans Novelty Ltd.
צילום: שלומי איגר

רובוט |2009| הזרקת פלסטיק ומנכנון מכאני | סין
צילום: שלומי איגר

לאורך כל השנים נשארו יפן וארצות הברית מובילות גם בתעשיית הצעצועים עצמם אבל גם בהכתבת הערכים האסתטיים והתרבותיים הייחודיים לכל אחת מהן.

בשנות השמונים והתשעים השתכללו צעצועי הרובוטים והדימוי הנוקשה הלך והתרכך, נהיה קצת יותר אנטומי גם בזכות האסתטיקה של הרובוטים בתרבות המנגה והאנימה היפנית. מלבד ההשפעה מעולמות התעשייה והטכנולוגיה, עיצוב הרובוטים הושפע גם ממקורות אקזוטיים יותר כמו מסיכות ופיסול בתרבויות עתיקות או רחוקות.

הקשר ההדוק בין טלויזיה- רובוטים וצעצועים בא לידי ביטוי בשנות השמונים כאשר חברת צעצועים יפנית יזמה תוכן טלוויזיוני ייעודי ליצירת צעצועים ויצרה את הסדרה “רובוטריקים” שהפכה לאחת מסדרות צעצועי הרובוטים הגדולות והמצליחות בידי חברת “האסברו” האמריקאית.

על הרובוטריקים וצעצועי הרובוטריקים אכתוב בנפרד אך עיצוב הרובטריקים האייקוני השפיע מאד על סגנון צעצועי הרובוטים שבאו אחריו. בעיצוב הרובוטריקים הראשונים ניתן לראות בבירור סגנונות עיצוביים אופייניים לשנות השמונים. מלבד ההשפעות האקזוטיות העיצוב מושפע מאד מסגנונות אשר שלטו באותה תקופה בתעשיית הרכב והחלל ובדגש על תעשיית הרכב היפנית.

המשטחים הישרים והעיטורים הגיאומטריים (צורות טרפזיות) מאפינים את התקופה.

רובוטריק | 1984 | פלסטיק מוזרק ורכיבי מתכת | HASBRO | יוצר בסין
צילום: שלומי איגר

דימוי הרובוט בתרבות הוא דימוי מורכב וטעון העוסק בהגדרת האדם, האנושיות והקשר המורכב בין האדם אל הטכנולוגיה. מופעיו של הרובוט על סוגיו השונים בתרבות הם רבים ומגוונים וחלקם הגדול מורכבים או טעונים מידי מכדי להיות מאומצים לעולם הצעצועים. כצעצוע, הרובוט הוא דימוי מיוחד שנע בין הגסות המכאנית ולפעמים אלימה של מכונה לבין איזכור של דמות, לרוב אנושית, המסוגל לעורר הזדהות וליצור סיפור.

בנוסף, צעצוע הרובוט מקבל על עצמו באופן מאד טבעי ומחמיא את המכאניזם אשר לרוב מהווה מגבלה בצעצועים.

מפרקים, ברגים, כבלים וצירים, חלקים טכניים אשר לרוב נעשה מאמץ לטשטש אותם, מתמזגים בצעצועי הרובוטים כחלק אינטגלי מהעיצוב ולעיתים אפילו עוברים העצמה, הגזמה או העברה לחזית המוצר. כך גם התנועה המגושמת אשר אפיינה את הצעצועים המכאניים עד העשור האחרון התקבלה בחן וכחלק מהדימוי בצעצוע רובוט. נראה שבאופן מודע, בחרו לעיתים חברות צעצועים לייצר צעצועי רובוטים במקום לנסות לייצר דימוי חייתי. במידה מסויימת אפשר להגיד שדימוי הרובוט “שחרר” אותן מהצורך להסתיר את המאפיינים המכאניים ולהתמודד עם מגבלות התנועה. תכונה זו בשילוב עם הקסם והפנטזיה שבדימוי של אדם-מכונה יצרו מוטיבציה משותפת של הילדים וחברות הצעצועים והפכו את הרובוט לצעצוע אולטימטיבי.  

צעצועי רובוטים, מוזיאון הצעצועים של מינכן, גרמניה
צילום: שלומי איגר

Categories
גרמניה דמות אדם מוזיקלי עץ

רעשן עץ

רעשן עץ

רעשן | שנות השבעים | עץ חרוט וצבע | גרמניה
תערוכת צעצועים מוזיקליים, מוזיאון הצעצועים בנירנברג, גרמניה

Rattle

Rattle | 1970’s| Wood and Paint| Germany
Musical toys exhibition, Nuremberg toy museum, Germany

Categories
אמריקה הדרומית דמות אדם חרס מוזיקלי

רעשן חרס

רעשן חרס

רעשן | בערך 0 לספירה | חרס | מקסיקו
תערוכת צעצועים מוזיקליים, מוזיאון הצעצועים בנירנברג, גרמניה

Rattle

Rattle | Approx 0| Clay |  Mexico
Musical toys exhibition, Nuremberg toy museum, Germany

Categories
E. P Lehmann גרמניה דמות אדם המאה ה20 כלי רכב מתכת צעצוע מכאני

זיג זג

זיג זג

זוג אנשים מפעילים רכב דמיוני |יוצר בין השנים 1910-1945| כבישת פח ומנגנון מכאני | גרמניה.
מוזיאון הצעצועים בנירנברג, גרמניה.

Zig Zag

Two men driving an imaginary vehicle | 1910-1945 | Tin toy | Germany.
Nuremberg Toy Museum, Germany.

הרכב הדמיוני נוסע תוך כדי נידנוד אקרעי ומכאן שמו.
זוג ה”מפעילים” נראים כאילו הם עובדים יחדיו להפעיל את הרכב.

Categories
E. P Lehmann גרמניה דמות אדם המאה ה20 כלי רכב מתכת צעצוע מכאני

“טו-טו”

“טו-טו”

אדם נוהג ברכב ותוקע בשופר |יוצר בין השנים 1903-1935| כבישת פח ומנגנון מכאני | גרמניה.
מוזיאון הצעצועים בנירנברג, גרמניה.

“Tom” Climbing Monkey

A  man driving a car and blows the horn | 1903-1935 | Tin toy | Germany.
Nuremberg Toy Museum, Germany.

במנגנון של הצעצוע היתה משולבת צפצפת נייר שיצרה צפצוף בזמן הנסיעה (ומכאן שמו) הדימוי של הנהג התוקע בשופר תמך בצליל הצפירה.

Categories
E. P Lehmann גרמניה דמות אדם המאה ה20 כלי רכב מתכת צעצוע מכאני

מנדרין

מנדרין

משרתים נושאים אדם ישוב בתיבה |יוצר בין השנים 1905-1941| כבישת פח ומנגנון מכאני | גרמניה.
מוזיאון הצעצועים בנירנברג, גרמניה.

Mandarine

Two men carry another man seated in a box | 1905-1941 | Tin toy | Germany.
Nuremberg Toy Museum, Germany.

מנדרין הוא אחד מהצעצועים ה”אויינטליים” אשר אפיינו את לימן.
הקסם בצעצוע הזה הוא האשליה שנוצרת כאילו שתי הדמויות סוחבות את התיבה והולכות, כאשר בפועל, התיבה נוסעת על גלגלים נסתרים ותנועתה יוצרת בדמויות תנועת רגליים.

Categories
Edited_By_Ori דמות אדם המאה ה20 פלסטיק צעצוע מכאני

SEVA

SEVA

דמות אנושית לשילוב במשחק הרכבה ,שנות האלפיים |פלסטיק מוזרק |צ’כיה.

SEVA: Human character

Human character, first decade of the Millennium | Injected plastic | Czech Republic.

הדמות היא דמות המשחק לשילוב בדגמים של משחק ההרכבה SEVA של חברת ויסטה הצ’כית.
הדמות, דמות גבר, גובה 10 ס”מ, בצבע לבן ובעל תלבושת באחד הצבעים- אדום, צהוב, כחול או ירוק.

הדמות בנויה בחלוקה אופיינית- טורסו גדול שממנו יוצאים הגפיים והראש.

גפיים: צירים המאפשרים תנועה בכתפיים ובאגן. בדומה לדמויות אדם רבות בצעצועים- תנועה מפרקית נוספת של הגפיים קיימת רק בברך (ולא במרפק)- הדבר נובע מההשפעה הגדולה של מנח הגוף שנוצר במפרק הברך המאפשר שהמדת הדמות בסיטאציות מגוונות כמו עמידה, ישיבה, שכיבה, הליכה, ריצה וכו’

לעומת מפרק הכתף- תנועה במפרק הברך יכולה ליצור בדמות טווח הבעה רחב יותר.

עיצוב הדמות הנו יחסית מכאני ונוקשה כאשר קוים מעוגלים בפנים ובמפרקים מרככים אותה מעט. ליבת הדמות, הטורסו, מעוצבת על בסיס פרופיל צלב אשר מתייחס לפרופילי הצלב הארוכים המשמשים אבני הבניין של המשחק משנות השבעים.

הראש והאגן, נכנסים אל הטורסו החלול כפקקים.

Categories
Edited_By_Ori דמות אדם חרס יוון לבנט צעצוע מכאני

בובה קורינטית

בובה קורינטית

בובה בעלת גפיים ניתנות להזזה | המאה ה-10 לפנה״ס | 450-480 לפנה״ס | התקופה הקלאסית | טרקוטה | יוון
מוזיאון ישראל, ירושלים

Corintinan doll

Doll | 450-480 BC | Classic period | Terracotta | Greece
Israel museum, Jerusalem

בובה קטנה, כ11 ס”מ, בדמות אדם
בעלת ארבע גפיים זזות- מחוברות לטורסו מרכזי- אגן עד ראש.
איזור האגן, המחובר לטורסו, במבנה דומה לשריון המשאיר שתי קשתות לתנועת הרגליים קדימה ואחורה

Categories
דמות אדם האימפריה הרומית חרס יוון לבנט מוזיקלי

רעשן חרס

Categories
דמות אדם חרס יוון לבנט צעצוע מכאני

בובות חרס