מתוך ששה מליון היהודים שנרצחו בשואה כמיליון וחצי היו ילדים. כמעצב צעצועים, כנכד לארבעה ניצולי שואה, וכמי שמתעניין בתרבות ילדים, המחשבה על תופעת הילדות על רקע זוועות השואה מחרידה ומסקרנת אותי.
לפני כשנה נפגשתי עם יהודית ענבר, שמילאה את תפקיד מנהלת המוזיאונים ב’יד-ושם’ וכן אצרה את התערוכות “אין משחקים ילדותיים” ו”כוכבים בלי שמיים”, במטרה לשמוע וללמוד ממנה על תופעת הילדות, הצעצועים והמשחקים בזמן השואה.
עוד טרם הפגישה ידעתי שיש ליהודית ידע רב בנושא והנחתי שאצא מהפגישה עם תובנות ומידע רבים. אך במהלך השיחה הבנתי שהסיפור הגדול מבחינתי הוא לא הצעצועים המוצגים בתערוכה אלא המסע והמחקר שעברה יהודית בהקמתה, והתובנות אליהן הגיעה, תובנות שחלקן מאתגרות את תפיסת הזיכרון ואופן ההצגה של השואה בכלל ושל הילדות בה בפרט. כמו במקרים אחרים גם במקרה זה נראה שעולם תרבות הילדים, שנחשב הרבה פעמים לשולי או זניח בחקר ההיסטוריה, מהווה למעשה חלון מרתק עם פרספקטיבה ייחודית אל האירועים ובמקרה זה, אל הזוועה.
הקשר של יהודית עם יד ושם החל בשנת 1994 כאשר נתבקשה להכין את הפרוגרמה הרעיונית לקומפלקס החדש של המוזיאון. באותה תקופה למוזיאון ביד ושם לא היה אוסף רשמי של חפצים פיזיים, והחפצים הספורים שכן היו אוחסנו בארכיון ולא הוצגו.
יד ושם היה בשנים האלו, מוזיאון מפורסם ומבוקר מאד אך סבל מתצוגה מיושנת ובלויה. המוזיאון, שהוקם על ידי ניצולים, היה מבוסס כמעט לחלוטין על תצלומים וסיפר למעשה את סיפורם של הנאצים. המוזיאון סיפר “מה עשו ליהודים” ולא “מי הם היו”. בתכנון הפרוגרמה החדשה ביקשו המחדשים לספר את הסיפור היהודי, סיפור הקורבנות והניצולים, ולא את הסיפור הנאצי. אחד הקשיים לעשות זאת היה המיעוט בחומרים ויזואליים ומוזיאליים המספרים סיפור זה. זאת מכיוון שסיפורים וטקסטים לא מהווים חומרים מוזיאליים, ותצלומים מהשואה ברובם המוחלט, מצולמים מנקודת המבט הנאצית, כך שהצגת היהודים בתצלומים לא התאימה לרצון לספר את הסיפור היהודי. בשל זאת הפכו החפצים של הקורבנות והניצולים לחומרים שיכולים לספר את הסיפור מנקודת המבט הרצויה. מתוך הבנה זו החלה העבודה על האוסף, ויהודית ביקשה מחביבה פלד-כרמלי ז׳ל להצטרף לצוות אגף המוזיאונים, ולהיות אחראית על הנושא.
יהודית החלה להתמקד בצעצועים מהשואה בשנת 1996, כאשר באותה שנה הוקדש יום השואה לנושא הילדים, והיא נתבקשה להכין תצוגה בנושא. מלבד ספרים המספרים את סיפוריהם של ניצולים אשר היו ילדים במהלך השואה, נמצאו בארכיון רק שני פריטים שמייצגים ילדות או משחק: משחק מונופול מגטו טרזין ובובה לבושה בבגדי פסים אודותיה לא היה כמעט מידע. למעט פריטים אלה שנחשבו די סתמיים רווחה הגישה כי אין צעצועים ומשחקים מתקופת השואה. תפיסה זו לא הייתה מקובלת על יהודית. “הבנתי שלא יכול להיות שאין צעצועים. פשוט לא יכול להיות. נכון שהילדים נרצחו, זה מספר מטורף מליון וחצי. באותן שנים זה היה המספר של כל הילדים בישראל. אבל עדיין, ילדים משחקים.”
היא החלה לפנות לניצולים אשר היו ילדים בזמן השואה, ושאלה אותם האם יש בידיהם צעצועים או זכרונות על צעצועים מתקופה זו לצורך הגדלת האוסף והמחקר. התגובות לשאלה של יהודית היו שליליות, ניצולים הגיבו באי נוחות לשאלה הזו ולפעמים אפילו בכעס. יש שהתייחסו לעיסוק בנושא כפגיעה בזכר השואה.
לאט לאט החלה להתגבש אצל יהודית תובנה לגבי ייחודם של הניצולים הילדים לעומת המבוגרים. “הסיפור של הילדים בשואה שונה מאד מהסיפור של המבוגרים. הילדים בשואה היו עד הגטו, אח”כ הם לא היו, הם נרצחו. אלו ששרדו הם כאלה שהיו במסתור, לרוב לבד, או במקרים בודדים עם בן משפחה. הילדים האלו לא היו במחנות, לא לבשו בגדי פסים, הם הרבה פעמים לא הבינו בדיוק מה מתרחש. הם לא יכלו לראות את התמונה הכוללת.”
הנרטיב הישראלי בנוגע לשואה היה בעיקר מחנות הריכוז, הסלקציה, בגדי הפסים, הזוועות של מנגלה. רוב הניצולים-הילדים לא מצאו את עצמם בסיפור הזה ולא הרגישו חלק ממנו. יהודית נתקלה בניצולים- ילדים שאפילו לא תפסו שהמונח “ניצולי שואה” חל עליהם.
העיסוק בצעצועים הציף פער זה- צעצועים, שנחשבים לעיתים בטעות כמותרות, שמתקשרים בתודעה שלנו לילדות מאושרת, לשמחה, לפנאי, לא התאימו לנרטיב השואה. ניצולים-ילדים רבים התביישו בפער בין הסיפור האישי שלהם לבין הנרטיב הכללי, והזכרונות שלהם אשר כללו משחק וצעצועים רק הגבירו את הבושה ואת מוסר הכליות.בין הסיפורים הרבים יהודית זוכרת מקרה של אשה שביקרה בתערוכה ופרצה בבכי מול אחת התמונות. בתמונה נראית ילדה מטופחת, עם צמות, עומדת, עם בובה כמעט בגודל שלה. האשה שזיהתה את עצמה בתצלום כאבה את העובדה שהיה לה טוב, שאהבו אותה במסתור בו חיה בשואה. “זה הציף בה את “הטרגדיה” שהיה לה טוב בשואה. אמרתי לה ‘זה בסדר גמור, אהבו אותך, רואים שאהבו אותך, את מטופחת, יש לך בובה גדולה, זה בסדר, מותר לך להכיר בזה שלמרות הסיטואציה הנוראית ושכל המשפחה נרצחה, לך היה טוב'”.
היה חוסר יכולת להכיל את המורכבות בסיפורים של הילדים שחיו במסתור, לעיתים בתנאים טובים, לכאורה “מחוץ” לאירוע, לצד עובדת היותם בין הקורבנות הקשים ביותר של השואה.
ככל שהמשיכו לחקור ולשאול, הנושא של הצעצועים והילדות הפסיק להיות טאבו מצד הניצולים, וככל שהצטברו החומרים- חפצים וזכרונות, נוצרה לגיטימציה והחלו לזרום עוד ועוד צעצועים, תמונות וזכרונות של משחקים וצעצועים.
הטאבו סביב העיסוק בנושא לא נותר רק בצידם של הניצולים. גם למוזיאון עצמו קשה היה בהתחלה לקבל את העיסוק בנושא שנתפש כ”לא רציני” או אפילו “קליל” ו”שמח” בנוף הקודר והרציני שיוצר מוזיאון שואה. ניגוד זה והעיסוק בתחום שנחשב ל”חדש” בתיעוד וחקר השואה, הביא לתובנות חדשות ולראיה חדשה של הנושא. כשהתערוכה החלה להתגבש ולהתפתח יצרה יהודית קשר עם המעצב חנן דה-לנגה לצורך עיצובה. חנן הציע מיד שהתערוכה תהיה צבעונית. יהודית שהכירה את המוזיאון שהיה כולו שחור ולבן נטתה לשלול את הרעיון. התערוכה הצפויה, שמשכה בלאו הכי תשומת לב שלילית בשל נושאה, לא תוכל להיות גם צבעונית. עם זאת לאחר מחשבה נוספת היא חזרה בה.
“ישנתי על זה יומיים והבנתי שהוא ממש צודק. השואה הייתה בצבע, השואה לא הייתה בשחור לבן. השואה קרתה בתרבות המערבית, בצבעים. בזה שעושים את זה בשחור ולבן זה למעשה מאפשר לנו להתנתק. הילדים חיו כמו היום, הם הכירו את מיקי מאוס, כבר היה את הסרט שלגייה ושבעת הגמדים של דיסני, הם חיו בצבע, אוושוויץ היה בצבע”. דרך הבחירה העיצובית של חנן, הגיעה יהודית לתובנה תכנית רחבה יותר בנוגע להצגת השואה בכלל והצגת ילדים בשואה בפרט. הבחירות הנועזות יצרו תערוכה בולטת וחריגה לאותה תקופה בנוף של יד ושם ובכלל בנוף מוזיאוני השואה.
מה שהיה צפוי להיות תצוגה קטנה בנושא ילדות המוצגת במשך שלושה חודשים, תפח לתערוכה גדולה אשר נשארה למשך תשע עשרה שנים.
כרזת הסרט 'שלגייה ושבעת הגמדים' של וולט דיסני, 1937
התמונה שהצטיירה מהתערוכה הייתה הפוכה ממה שחשבו עד אז: כל הילדים שיחקו. בכל סביבה, מסתור ובכל מצב. בין אם בצעצועים ומשחקים “פורמליים” ובין אם בצעצועים מאולתרים, מכל חפץ או חומר, ואפילו בוץ. יהודית מספרת על ניצולה שכתבה על כך שבהתחלה היו לה את הבובות שלה, כשלקחו לה את הבובות היא שיחקה עם סיכות הראש כאילו היו בובות, כשכבר לא היו לה סיכות, היא ציירה על האצבעות פרצופים וכשלא היה לה במה לצייר, היא שיחקה בראש, בדמיון.
אחת התובנות החשובות של יהודית בנוגע לצעצועים היא כי הם שימשו בעיקר כאמצעי הישרדות, כאשר ההנאה והמשחק היו המטרה המשנית. היא טוענת כי במקרים מסויימים תפקידם של המשחק והצעצוע היה חשוב יותר אפילו ממזון. התכונה ההישרדותית של הצעצוע פעלה בכל מיני רבדים. “הצעצועים יכלו לייצר נתק מהסביבה הקשה בה חיו הילדים כי הם יצרו עולם עם חוקיות משלו, הם יכלו לייצר רגעים של שמחה שהיא קריטית להישרדות, מצד שני, במקרים מסוימים כמו במקרה של טרזין (בהתייחסות למשחק מונופול מגטו טרזיינשטאט. ש.א) זה דווקא יוצר סדר בעולם האמיתי.”
המונופול מטרזיינשטאט הוא כאמור אחד משני החפצים הראשונים מתחום הילדות שהיו בארכיון יד ושם ואשר מהם בעצם התחיל האוסף. המונופול ניתן לארכיון על ידי האחים מיכה ודן גלס אשר היו ילדים בגטו טרזיינשטאט. במסגרת המחקר בנושא גילתה יהודית שהמונופול הוא פרט מתוך ייצור סדרתי של המחתרת בטרזיינשטאט. בטרזיינשטאט היו סדנאות גרפיקה בהן עסקו יהודים בייצור והפקת חומרים לצרכי הנאצים. בסדנאות אלה יצרו באופן מחתרתי גם חומרים גרפיים עבור היהודים ובין השאר יצרו את משחק המונופול הזה עבור הילדים. הילדים בטרזיינשטאט גרו בנפרד מההורים בבתי ילדים. הם למעשה היו סגורים ולא ידעו איך נראה המקום ואיך הוא מתנהל. משחק המונופול משרטט למעשה תמונה של הגטו- היכן נמצאים ההורים, איפה המאפייה, ואיפה בית הסוהר.
זו דוגמה מאד ברורה למשחק אשר מעבר לתפקידו הבידורי שימש כנשא של אינפורמציה, בנה לילדים תמונה של המציאות ונתן להם שייכות לעולם. בבית טרזין קיימת גרסה נוספת של המונופול, צבועה ביד, כך שאפשר להבין שהוא שימש גם כלוח ליצירה לילדים הקטנים יותר.
עדויות לקיומם של צעצועים ומשחקים בסיטואציה קיצונית ואכזרית כמו השואה מלמדות אותנו לאו דווקא על התנאים שבהם חיו הילדים, אלא על חשיבות המשחק והצעצוע והיותם חלק בלתי נפרד וכורח המציאות בסביבה של ילדים.
לכאורה, משחק אינו צורך חיוני כמו מים ומזון אבל בשונה ממה שמקובל לחשוב, ובהינתן שאלו מתקיימים, הצורך במשחק ובצעצוע מופיע לא הרבה אחריהם. בסביבה האכזרית של השואה התקיימו צעצועים ומשחקים גם כאשר התנהגויות תרבותיות וחפצי צריכה אחרים כבר נעלמו.
מתובנותיה של יהודית עולה מסר אוניברסלי והוא כי צעצועים ומשחקים אינם מותרות או רווחה, אלא צורך קיומי והישרדותי שיווצר באופן טבעי, בדומה אולי לשפה, בכל תנאי סביבה שיאפשרו אותו. כמו התנהגויות אנושיות נוספות שהתגלו במלוא עוצמתן נוכח הזוועות שביצעו הנאצים, משחקים וצעצועים ליוו ילדים ונוצרו על ידיהם כחלק בלתי נפרד מאנושיותם גם בחשיכה הגדולה ביותר שידעה האנושות, בין אם בדרכם אל הגאולה או בדרכם אל המוות.
