צלם אדם | גישות עיצוביות שונות בצעצועים דמויי אדם

צעצועים פיגורטיביים הם כלי לסיפור סיפורים- הם מאפשרים משחק בסיטואציות מחיי היום יום, בחינה והמצאה של סיטואציות בדיוניות ושחזור אירועים שקרו. לכן, באופן טבעי, אחד הדימויים העתיקים ביותר בנמצא כאשר מדובר בצעצוע פיגורטיבי, הוא מה שהיה נוכח ומשמעותי ביותר בשגרת חיי האדם- האדם עצמו.

ניתן ללמוד המון על חברה מתוך התבוננות באופן שהיא בוחרת לייצג את דמות האדם. בבחינת צעצועים דמויי אדם המיועדים למשחק ילדים- ניתן ללמוד לא רק על המצב הנתון בחברה אלא גם על הערכים אותם נהוג היה להנחיל לילדים.

לעומת ציורים ופסלים שנעשו לצרכים פולחניים, אסתטיים או סמליים, בצעצועים דמויי אדם נכנסים שיקולים עיצוביים נוספים הקשורים לאופי המשחק הרצוי בהם, למוטיבציה לקרבם ככל שניתן למציאות, לתפיסת הגוף הראוי והנכון, ערכים כגון צניעות ושלל מגבלות ואילוצים כלכליים וטכנולוגיים המשתנים בין התקופות והתרבויות.

קיימות המון צורות משחק אשר משלבות את דמות האדם בהן כצעצוע: משחק בבובות מיניאטוריות בבית בובות, סידור כוחות של חיילי משחק ברחבי החדר, טיפול מתמשך בבובת תינוק בגודל אמיתי, בניית סצנת קרב של גיבורים מסרט מצוייר וכו’ המשותף להן הוא השימוש בדמות האדם כדי לספר סיפור, פרטי או כללי ככל שיהיה.

בקטע זה אנסה לערוך סקירה של כמה גישות עיצוביות לדימוי דמות האדם בצעצועים, לאו דווקא באופן כרונולוגי ותוך התייחסות שטחית יחסית לצורות המשחק השונות אשר על חלקן אכתוב יותר בפירוט בקטעים נפרדים.

בסקירה הזו לא אתייחס לצעצועים ובובות בדמות תינוק, שכן לדעתי מדובר בדימוי שונה מעט מזה של האדם הבוגר ולא אתייחס לסוגיה המורכבת והמרתקת של המשמעויות המגדריות של דמות האישה בצעצועים אשר ראויה לדיון נפרד בפני עצמה.

בספר Kahun, Gurbob, and Hawara אשר פורסם ב 1890 מתאר הארכיאולוג ויליאם מתיו פלינדרס פטרי (William Matthew Flinders Petrie) ממצאים אשר מצא בחפירותיו באל-לחון שבמצריים אשר מיוחסים לשושלת ה12.

בין הממצאים הוא מתאר דמויות משחק בדמות אדם עשויות חרס ובובות עץ מפותחות בעלות צירים נעים.

הממצא של פטרי הוא אחד הממצאים העתיקים בעולם של צעצוע בדמות אדם.

צעצועי החרס שמצא (אשר מלבד דמויות אדם כללו גם דימויים של חיות נוספות כמו חזירים, תנינים ו”מפלצות אחרות” כפי שכינה אותם בספרו) מתארים גוף אדם גס מאד- כמעט צללית, ללא מפרקים נעים ובתנוחה נוקשה מאד, ללא גפיים בולטים מן הגוף.

במקביל אליהם, כאמור, מציג פטרי בספרו צעצועים אשר הוא מכנה בובות, עשויים מעץ, צבועים ומקושטים ומורכבים מבחינה מכאנית- בעלי גפיים נעים. פטרי מתייחס בספרו לקישוט ולתסרוקות של הבובות ותוהה האם ניתן ללמוד מהן משהו על האופנה של אנשי השושלת ה12 ובעיקר על תלבושות הילדות.

ניתן היה להניח שההבדלים הבולטים ברמת המורכבות בין שני סוגי הצעצועים הללו נובעים אך ורק מההבדלים בטכנולוגיה וחומר הגלם אבל ברצוני להציע צורת התבוננות אחרת ולהסתכל על שני סוגי צעצועים דמויי אדם עתיקים אלו כשני אבות טיפוס לצעצועים דמויי אדם אשר מופיעים לכל אורך ההיסטוריה- צלמית האדם הגושנית, הגסה והסטטית אל מול בובת האדם המפורטת בעלת המפרקים הנעים.

כאלף שנים אחרי, גישה שונה מאד לבובה בעלת מפרקים נעים ניתן לראות ביוון בשרידים מהתקופה הגיאומטרית. בובות חרס בדמויות נשים אשר נמצאו באיזור אתונה מעוצבות בסגנון המזכיר קדרות- מה שגורם לחלק המרכזי של גופן להיראות ככד או פעמון. בהתאמה- רגלי הבובות תלויות מתוכן כענבלים באופן המאפשר להן לנוע בחופשיות.

רמת ההפשטה בבובות היווניות הללו גבוהה הרבה יותר מאשר בבובות העץ המצריות ונראה שהטכניקה וחומר הגלם הכתיבו את הסגנון. אולם, בניית בובת אדם מחרס אינה מחייבת יצירה של דימוי מופשט כפי שניתן לראות כעבור כחמש מאות שנים בבובות המשחק דמויות האדם שהיו לצעצוע נפוץ מאד ביוון. רמת הפירוט והמורכבות בבובות המכאניות אשר נמצאות מאותה תקופה היא גבוהה ביותר, הצירים העדינים והדקיקים מדגישים את החשיבות שראו מעצבי הצעצועים היווניים בשמירה על מבנה הגוף הריאליסטי וטשטוש הסממנים המכאניים אשר מאפשרים את תנועת הגפיים.

הגוף החרוט

ההבדל בין בובות החרס ה”פעמוניות” המופשטות לבין בובות החרס המכאניות המפורטות הוא לדעתי אינו הבדל טכני שקשור ביכולת של היוצר, אלא מציג שתי תפיסות עיצוביות- באחת מכתיב חומר הגלם את טכניקת העבודה והטכניקה (קדרות במקרה זה) באה לידי ביטוי בגימור הסופי ואינה עוברת טשטוש. ובגישה השנייה הדימוי המקורי מתעלה על חומר הגלם ודוחק את סממני הטכנולוגיה מחוץ לדימוי.

המקרה של בובות החרס הפעמוניות אינו יוצא דופן ברמת ההפשטה שלו. צורות חרוטות או גליליות משמשות לייצוג גוף האדם בצעצועים במקרים רבים. הטכנולוגיות העתיקות והיעילות ליצירת חרוטים וגלילים (כמו החריטה והקדרות) בשילוב עם התכונה האבולוציונית של רגישות המוח האנושי לצורות וצלליות המזכירים דמות אדם יצרו בתרבויות שונות ובתקופות שונות דימוי מופשט של גוף אדם גלילי או חרוט לרוב אפילו חסר גפיים.

בובות הקוקשי היפניות הן דוגמה מוכרת לצעצוע דמוי אדם חרוטי אשר סגנונו נוצר ככל הנראה בתקופת אדו של יפן (1600 – 1868) הבובות במקור היו עשויות עץ בחריטה, הן חסרות גפיים וצלליתן היא גוף גלילי עם ראש גדול מחובר אליו.

אותה צורה גלילית אשר נוצרה כתוצאה מהטכנולוגיה התקבעה כצורתן של הבובות וכיום ניתן למצוא בובות קוקשי עשויות פלסטיק אשר לכאורה יכלו לקבל כל צורה אך הן נשארו מופשטות וגליליות.

מקרים דומים ניתן למצוא במקומות רבים במזרח אירופה (כמו למשל בובת המטריושקה הרוסית) ובכל מקום בו חריטה בעץ היתה טכנולוגיה נפוצה.

מקרה דומה ומאוחר הרבה יותר של צעצוע דמוי אדם גלילי ומופשט אשר עבר מתעשיית העץ לתעשיית הפלסטיק ניתן לראות במותג Little People של פישר פרייס- הדמויות הקטנות, אשר נוצרו בשנת 1950 התחילו את דרכן כדמויות חרוטות בעץ עם אביזרים נלווים כמו בתים ומכוניות עשויים פלסטיק. בשנת 1968 השתנו הדמויות לדמויות פלסטיק אך המבנה הגלילי והראש הכדורי האופייני להם השתמרו כמו גם שיטת ההתממשקות האופיינית להם עם הרכבים והרהיטים אשר התאימה היסטורית לחיבור בין עץ חרוט לפלסטיק. בשנות השמונים אגב, עברו הדמויות שינוי בעיצובן ומשיקולים שונים שהעיקרי בהם הוא שיקול בטיחותי ומשפטי הורחבו הדמויות באופן משמעותי עד לקוטר התואם את תקני הבטיחות של התקופה לצורך הימנעות מחנק או בליעה. שינוי דרסטי נוסף בעיצובן התרחש בשנות התשעים אשר הרחיק אותן לחלוטין מהמראה החרוט המסורתי.

מלבד טכנולוגיות ותפיסות עולם, מהשינויים שעברו הדמויות של פישר פרייס ניתן ללמוד על כוח נוסף שהצטרף בעשורים האחרונים לעיצוב הדימוי בצעצועים, הכוח הזה הוא עולם התקינה ומכוני התקנים. חברות ביטוח וארגוני בריאות מגדירים ומזקקים את ההגדרה ואת הגבולות של צעצועים. משפטנים ורופאים דנים בנושאים השייכים לעולם העיצוב ונכנסים לדקויות וניואנסים עד לרמת הדימוי עצמו. בגלל הייחודיות והנבדלות של דימוי גוף האדם מדימויים אחרים, במקרה זה, מתמודד המחוקק עם שאלות תרבותיות וחברתיות בהתייחסו אל הדמות ואברי גופה באופן מפורש ובנפרד משאר הצעצועים הזוכים להתייחסות כללית המתייחסת לנתוניהם הפיזיים ותפקודם בלבד.

דמויות אדם גליליות הן דוגמה להפשטה קיצונית ומינימליסטית של דמות האדם בצעצוע הנובעת מתוך שימוש בטכנולוגיית ייצור מסורתית. אך גם בצעצועים מורכבים יותר, בעלי גפיים ומפרקים ניתן לראות רמות הפשטה שונות אשר מביאות לידי ביטוי את אופיו של חומר הגלם ואופיה של הטכנולוגיה גם ללא מסורת מוקדמת.

דמויות הפליימוביל תוכננו ועוצבו בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים על ידי הנס בק לחברת ברנדשטטר. הדמויות בעלות יכולת תנועה, ראש מסתובב, ידיים הנעות בנפרד וזוג רגליים הנעות יחד.

אחד המאפיינים הבולטים בעיצוב המופשט של הדמות הוא התאמתה לייצור בפלסטיק. בשונה מעיצובי דמויות אשר בהם ההפשטה מבוססת על מסורת ייצורית עתיקה כלשהי, הדמויות שעיצב בק מתוכננות, מותאמות ומבוססות על תעשיית הפלסטיק. חליצת התבניות, עובי הדופן, שיטת החיבור וההפרדה הצבעונית, כל אלו יוצרים יחדיו את העיצוב המופשט והצבעוני בדמויות הפליימוביל. מהתבוננות בפטנט שלהם שהוגש בשנת 1973 ניתן לראות את תמצית החשיבה הפלסטית- תעשייתית שיוצרת את דימוי האדם האייקוני.

ושוב, לעומת הגישה הייצורית והסגנונית בעיצוב דמויות הפליימוביל, מגמות שונות, אשר נותנות עדיפות לדימוי על פני הטכנולוגיה נמשכו גם הן במהלך השנים ומצאו את דרכן לתעשיית הפלסטיק הנוחה והסלחנית לדימויים ריאליסטיים.

הגוף המורכב- שילובי חומרים

במאה ה19 היו נפוצות בגרמניה ובהולנד בובות עץ שנקראות “בובות יתדות” או “בובות הולנדיות”. הבובות, בגדלים שונים, היו בנויות במבנה מקובל של טורסו בעל ראש מקובע וגפיים נפרדות המחוברות אל הגוף בצירים. ה”בובות ההולנדיות” לא שונות למעשה מבובות העץ העתיקות שמצא פטרי בחפירותיו במצריים.

כמו שניתן לראות לאורך כל ההיסטוריה- האתגר ביצירת צעצוע דמוי אדם “ריאליסטי” או מרובה פרטים הוא נושא התנועה והחופש המפרקי. לא משנה באיזה חומר גלם מעוצבים אברי הגוף, ועד כמה הם מפוסלים “נכון” מבחינה אנטומית- המפגש בין הגפיים לגוף ונקודות המפרקים הם נקודת ה”כשל” של העיצוב המנסה לחקות את המציאות. כשמתבוננים בבובות הפעמוניות מיוון, בבובות ההולנדיות או בדמויות הפליימוביל ניתן להבין עד כמה גבוהה רמת ההפשטה שלהם ועד כמה רחוקים המכאניקה והמבנה שלהם מזה של הגוף האנושי. רגלי ה”עינבל” התלויות והגפיים הנוקשים המנותקים מן הגוף מנוגדים לחלוטין למבנה הרציף, הגמיש במידה והנוקשה לפרקים של הגוף החי.

אחת הדרכים המקובלות ליצירת אותה מפרקיות תוך שמירה על אשליית הגוף הרציף היא הסתרת המבנה המכאני תחת בגדי בד, אשר מתנועעים בגמישות ובטבעיות ומסתירים גוף מפרקי, מחולק, הבנוי לרוב מחומרים שונים- חומרים קשים לשמירת הצורה (בדומה לעצמות) ורכים ליצירת תנועה.

המהפכה התעשייתית והיכולת לייצר חפץ אחד אשר רכיביו עשויים במלאכות שונות והשימוש בבגד להסתרת המפרקים יצר צעצועים דמויי אדם במבנים מורכבים ובעלי הפרדה ברורה בין החלקים ה”טכניים” הנסתרים לבין האיברים הגלויים- ראש, ידיים ורגליים- אשר זכו להתייחסות וטיפול שונים.

דוגמה להתייחסות השונה לאיברים הנראים והנסתרים ניתן לראות למשל בבובת עץ בריטית מהמאה ה18.

הבובה העשויה עץ מגולף בגימור מלוטש וצבוע. היא בנויה ממבנה ראשי של טורסו בעל ראש אליו מחוברים ארבע גפיים. האיברים החשופים החיצוניים לבגד מטופלים בקפידה רבה ומתארים דימוי מציאותי של דמות אישה- פנים מגולפים וצבועים, שיבוץ של זכוכית בעיניים ופאה עשויה שיער על הראש. כך גם החלק הנראה של היד- מלוטש ומגולף כולל כף יד מפורטת וציפורניים צבועות לק. החלק המוסתר של היד לעומת זאת עשוי נייר (המאפשר גמישות ותנועת היד) ומחובר אל הכתף בסיכה. הרגליים, בעלות צירי עץ מכאניים באגן ובברכיים, מוסתרות גם הן על ידי השמלה.

לטורסו של הדמות, אגב, יש מותניים צרות ביותר המותאמות למחוך אותו לבשה הבובה.

עקרון דומה ניתן לראות גם בבובה משנת 1870 המוצגת במוזיאון הצעצועים בנירנברג, בה מפרקי הכתף והאגן עשויים עור.

גישה אחרת, מורכבת יותר מבחינה חומרית ניתן לראות בטכניקה ליצירת בובות המכונה “מוצ’מן” (Motschmann)  בובות מסוג זה, עשויות מחומר קשיח )לרוב פורצלן) בשילוב עם טקסטיל או נייר תפור ליצירת המפרקים והגמישות. החלקים הקשיחים בבובות המוצ’מן הם הראש, מחובר לחזה, אגן, כפות ידיים וכפות רגליים. הפיכת מרכז הגוף (בטן וגב) לרכים מאפשרת תנועות גוף “טבעיות” יותר. השיטה קרויה על שם ממציא גרמני בשם קריסטוף מוצ’מן אשר רשם פטנט על בובה כזו בשנת 1857. בפועל, הטכניקה והמבנה של הבובות האלו, מקורו ביפן ובובות יפניות כאלו הוצגו ב”תערוכה הגדולה” בלונדון כבר בשנת 1851 (הפטנט של מוצ’מן הוא בכלל על קולות דיבור שהבובה עשתה אבל המבנה המכאני התקבע כמשויך אליו.)

כמאה שנה מאוחר יותר, תעשיית הפלסטיק המפותחת אפשרה יצירה של דמויות אדם מפרקיות תוך שימוש בחומר אחד וצמצום הנוכחות של המפרקים המכאניים. היכולת של יצירת צורות מורכבות ומדויקות בטכניקות כמו ניפוח ויציקה והשליטה ברמת הגימור, במרקמים ובגוון, יצרו צעצועים דמויי אדם ריאליסטיים מאד המנסים להתחקות אחר המציאות בין אם היא המציאות האנטומית או מציאות פנטסטית כמו דמות הקומיקס “בילד לילי” הגרמנית משנות החמישים שהיתה הדימוי לבובה אשר לימים היוותה את ההשראה לבובת הברבי.

בילד לילי והברבי שייכות לג’אנר של בובות המכונות “בובות אופנה” שמקורו עוד בבובות הביסק במאה ה19. בובות האופנה הן בובות אשר הדגש בהן הוא נושא הלבוש והן עשויות לרוב בדמויות של נערות ונשים. הג’אנר עצמו מעלה שאלות רבות וקשור לסוגיה הבעייתית והמעניינת של דימוי גוף האישה בצעצועים בו אעסוק בנפרד אך ברמת העיצוב- בובות האופנה עם כל ההקשר התרבותי שלהן והעובדה שהן מתארות אידאל נשי יצרו רף מאד גבוה לרמת הפיגורטיביות והריאליזם שנדרשה להן. בעיון בפטנטים שרשמה חברת “מאטל” הבעלים של בובת הברבי ודומותיה לאורך השנים ניתן לראות בבירור כיצד המעצבים והממציאים מאתגרים את תעשיית הפלסטיק ומותחים את גבולות התכנון תוך שילוב טכנולוגיות, הוספת רכיבים פנימיים, תפיסות שונות של צורת ההרכבה ושלל מחברים, הכל במטרה להגביר את אמינות הדימוי על ידי עשייה של שני דברים הסותרים זה את זה: הגברת טווח התנועה תוך טשטוש נקודות התורפה- המפרקים.

הבובות המפרקיות המורכבות והסתרת המפרקים בבדים אינם נחלתן של בובות אופנה בלבד.

בשנות השישים חברת “האסברו” יצאה לשוק עם בובה מפרקית, מורכבת וריאליסטית בדמות חייל בשם G.I.JOE

הבובה, אשר יוצרה במקביל באנגלייה תחת המותג ACTION MAN התפתחה במקביל לבובות הברבי ודומותיהן, תוך מאמץ של המעצבים והממציאים לפתח טכניקות חדשות ומשוכללות להגברת התנועתיות והריאליסטיות של הדמויות.

לימים הג’אנר של בובות “קרביות” המיועדות לבנים הפך ל”דמויות הפעולה” (אקשן פיגרס).

ככל שהשתכללה תעשיית הפלסטיק, דמויות הפעולה “נפטרו” מחלקי הבד והטקסטיל (שנתפסו אולי מתאימים יותר למשחק של ילדות בבובות האופנה) והלבוש מצא את מקומו מפוסל וסטטי על גבי הדימויים המורכבים, מסייע הרבה פעמים לטשטש או להסתיר את המכאניות של המפרקים.

עיצוב דמויות הפעולה בפלסטיק והכלת הבגדים בצעצוע עצמו מתאים לאופיין האיורי והמוגזם של הדמויות המבוססות לרוב על דימויים מאוירים מעולם הקומיקס והאנימציה. גם סגנון הלבוש המבוסס הרבה פעמים על ביגוד צמוד, טקסטילים עתידניים והדגשת המבנה האנטומי השרירי של הגוף התאים למעבר לפלסטיק.

הגוף המכאני

בדיוק כמו בדוגמאות בבובות העץ והחרס, גם בפלסטיק ניתן לראות בבירור שתי גישות שונות וקיצוניות, אשר אינן תוצאה של מגבלה טכנולוגית- ההפשטה המתמסרת לחומר הגלם (בדומה לפליימוביל) אל מול המאבק בחומר תוך סגידה לדימוי.

מלבד היכולת לעצב דימויים ריאליסטיים- תעשיית צעצועי הפלסטיק הולידה אסתטיקה ודימויים חדשים לעולם הצעצועים אשר יצרו בין השאר צורות חדשות ומופשטות לדימוי גוף האדם.

משחק הלגו הדני, משנות הארבעים הוליד איתו עולם אסתטי חדש של קוביות פלסטיק צבעוניות. העולם המפוקסל והזוויתי לא התאים לדימויים רכים כמו גוף האדם ובשנת 1975 יצרו לגו את “איש הלגו” (Minifigure)הראשון אשר היה, ברוח עולמו, גס, מופשט וגיאומטרי. לאנשי הלגו הראשונים לא היו תוי פנים ולא מפרקים, הם היו סטטיים לחלוטין. בשנת 79 כאשר יצאו בלגו עם דמויות מורכבות יותר- בעלות תוי פנים פשוטים וגפיים זזים- המבנה הקובייתי והמופשט נשמר. בעולם הפלסטיקי הגיאומטרי של הלגו הדמות האנושית משמרת את התכונות המכאניות ואינה מנסה לטשטש אותן.

בדומה ללגו, צעצועים רבים נוספים שומרים על הדימוי הפלסטיקי המכאני. הדמויות האנושיות של משחק ההרכבה SEVA בנויות ממערכת מפרקים מורכבת אך הפרופילים של חלקי הגוף השונים הם ריבועיים ותואמים את המציאות המכאנית בה מתרחש המשחק.

הגוף הגושני- מונובלוק

בחזרה לממצאים של פטרי ממצריים העתיקה- כמו בובות העץ המפרקיות שהוא מצא אשר ניתן לראות בהן אבטיפוס קדום לבובות הברבי ודמויות הפעולה, הצעצוע הנוסף שחפר הוא אותה דמות אדם מחרס, גסה וגולמית ללא כוונה להיות בובה מכאנית גם הוא צורת צעצוע אשר חוזרת על עצמה לאורך כל ההיסטוריה בחומרים וטכניקות שונות.

הצעצוע הגושני, הסטטי, מתאים לצורת משחק ב”רזולוציה נמוכה” יותר. במשחק המספר סיפור אנושי גדול בעל משתתפים רבים יש צורך ב”ניצבים”. אחת התופעות האנושיות המשוחקות יותר היא המלחמה, אשר הולידה המון צעצועים ומשחקים, וכמובן את דימוי “חייל הצעצוע”.

בגלל אופי המשחק (ואופיין של מלחמות) חיילי צעצוע צריכים להגיע בכמות גדולה. בדומה לניצבים בסרט, תפקיד דמות האדם היחידה היא לרוב יצירת אוירה כחלק מקבוצה גדולה. הצורך בייצור דמויות אנושיות בכמויות גדולות ובמחיר סביר הוליד חיילי צעצוע מחומרים וטכניקות שונים.

מלבד מלחמות, צעצועי אדם קטנים וסטטיים משמשים למשחק בסצינות “גדולות” כגון חיי כפר, פארק שעשועים וכו’.

במאה ה19 חיילי נייר מודפסים היו פתרון זול וצבעוני ליצירת סצינות קרב היסטוריות, מורכבות ומאוירות בפירוט בעלות ייצור סבירה. לעתים היו מגיעים החיילים המודפסים אפילו לא חתוכים והילדים היו גוזרים אותם כחלק מהפעילות.

במקביל, גרסה איכותית ועמידה יותר של החיילים השטוחים, היתה חיילי הפח הצבועים ביד. גם חיילים אלו נועדו להיות סטטיים מה שאיפשר למאיירים להעמידם בתנוחות קיצוניות. טכניקות עיבוד פח כגון כיפוף וכבישה הוסיפו מימד נפחי מעט לחיילים השטוחים.  

בתחילת המאה ה20 הוסכם על סטנדרט לקנה המידה של חיילי הצעצוע וגובה דמות הגבר המבוגר נקבעה ל33מ”מ. הדבר איפשר ליצרנים שונים לייצר דמויות ואביזרים נוספים לעולם חיילי הצעצוע באופן שהשתלב נכון בקנה המידה.

שיטה נוספת לייצור דמויות מפורטות וזולות היא כמובן היציקה. יציקות של עופרת ובדיל, ובהמשך יציקה והזרקה של פולימרים איפשרו לייצר דמויות נפחיות ומפורטות.

חיילי הצעצוע, אשר היו מוצר פופולרי גם בקרב מבוגרים, הגיעו לעיתים קרובות בצורתם הגולמית, ללא צבע וסביבם התפתחה תעשייה שלמה של צבעים וחומרי יצירה להשלמת הדימוי.

החיילים, שבמקור נועדו להיות צבעוניים התקבעו בתודעה התרבותית כמונוכרומטיים, וכיום, הדימוי של חייל הפלסטיק הירוק הפך לדימוי אייקוני בעולם הצעצועים.

צעצועים דמויי אדם הם תופעה ייחודית של חפץ שימושי שמטרתו היא ייצוג דמות האדם.

לאור הסגנונות והגישות השונים בייצוג הדימוי הטעון הזה מעניין להתייחס דווקא לדמיון בין הגישות ולמאפיינים העקביים.

הפיתוחים הכמעט אובססיביים בתחום התנועה והריאליזם אשר החלו בבובות העץ והחרס בעת העתיקה ונמשכים ברצף עד ימינו בבובות הברבי ובובות הפעולה מעידים על הסקרנות והפליאה ממורכבות הגוף האנושי. חשיבות התנועה בבובת משחק מדגישה את חשיבותה של שפת הגוף האנושית וחשיבות התנועה והיציבה כחלק ממערכת הסמלים והדימויים במשחק. מאידך, דימויי האדם המופשטים והמכאניים המופיעים לכל אורך ההיסטוריה מראים כמה מעט מספיק כדי ליצר בדמיון דימוי אנושי ועד כמה רגיש וסלחן המוח לדימוי האדם. הדימויים הגושניים, הסטטיים, החיילים והניצבים הם אולי דוגמה ליכולת לראות תמונה מורכבת ומרובת משתתפים כסיפור אחד המורכב מפרטים רבים.

מלבד הצדדים היפים, ההומניים וההומוריסטיים שמבטאים צעצועים אלו, מטבע הדברים, המשחק בדימוי האדם איפשר תופעות כגון אלימות, גזענות ושוביניזם אשר באו לידי ביטוי בצעצועים אלו וביטאו את רוח התקופה והתרבות בה נוצרו. לנושאים הללו ולחלוקה המגדרית הנהוגה בין צורות המשחק אתייחס בקטעים נפרדים.